לפני כמעט עשר שנים בתקופת הזוהר של האינטרנט הייתי רואה כתבות בVICE, זה היה נראה באמת כמו עולם חדש נפלא, לפחות בתחום התקשורת – אמצעי תקשורת עצמאי ואיכותי שמטפל בנושאים שהתקשורת המסורתית לא הייתה נוגעת בהם ונותן הזדמנות לדור חדש של כתבי שטח חסרי פחד שהגדירו מחדש את העיתונות, אחת הדמויות הבולטות הייתה כתבת הסקס קארלי סקיורטינו (Karley sciortino) שהייתה עושה כתבות על נושאים כמו פורנו מורמוני, רובוטיות מין וכדומה.
יש כתבות על סקס גם בתקשורת המסורתית, בדרך כלל הן מדווחות בזעזוע על תופעה חדשה(או שנראית להם חדשה) במקרה הרע או מדווחות על אנשים “מוזרים” וקוריוזים מהצד(בסגנון כתבות על פוליאמוריה בישראל) תוך שמירה על “אובייקטיביות” וניתוק מהמתרחש, מה שמיוחד בכתבות של קארלי, זה שהיא דיווחה על הדברים הכי מושמצים בעולם, בלי שמץ של נימת קול שמרמזת על כך שמדובר בדברים שהם לא מוסרים או לא בסדר, היא לא בזבזה אפילו דקה על מס השפתיים שינתק אותה כעיתונאית ממושאי הסיקור שלה, ויפריד בינם בינה – היא התחברה עם מושאי הסיקור וכשאפשר הייתה מצלמת את עצמה מתנסה או מספרת על ההתנסויות שלה עצמה, וזה אף פעם לא נראה כאילו היא עושה משהו כדי לספר על זה בבית, היא באמת נרגשת וחסרת פחד כלפי התנסויות מיניות מגוונות, היא הרבתה לדבר על עצמה באדישות כעל Slut ולבלוג ולסדרת הכתבות שלה בוייס קראו slutever
התפיסה שלי על השכלה והתפתחות אישית היא כזו – משהו מעניין אותך? זה הסימן הכי טוב שזה הדבר שאתה צריך ללמוד עליו כדי להתפתח כאדם, תמיד אהבתי את העיסוק בנושאי טאבו, וסקס בסופו של דבר זה אחד המקומות שיש בו הכי הרבה סודות, אף אחד מאיתנו לא יודע מה הבן אדם השני עושה בחדר המיטות ומה הוא עושה באינטרנט, ולכן כששמעתי שקארלי הוציאה ספר מיד אמרתי לעצמי:
“זה מעניין!, אבל מה אתה ילד? אתה הולך לקנות ספר על סקס מהאינטרנט? להזמין אותו מניו יורק כדי לקרוא על סקס? מה אתה ילד מתלהב מה הקטע שלך? זה בטח הולך להיות סתם משעמם גם ככה, סתם תבזבז מאה שקל לפח כי אתה ילד מתלהב, אתה בטח סתם קונה את זה כי אתה חרמן יא לוזר יא בתול”
ובגלל זה לא קניתי את הספר מיד כשהוא יצא ושכחתי מזה, כל כמה חודשים נזכרתי בזה ושוב התלבטתי ולא קניתי עד שבסוף אמרתי פאק איט הכי הרבה לא יהיה מעניין לא אקרא אותו והזמנתי.
כשהוא הגיע והתחלתי לקרוא ממש קיוויתי שהוא יהיה טוב, בדיעבד אני מבין שהמתח הזה מצוין, עניין וסקרנות מבטאים את עצמם בכל סוגי הרגש, התחלתי לקרוא ותוך כמה עמודים נרגעתי – הוא לא טוב, הוא מצוין, מצאתי את עצמי צוחק בקול כמעט כל עמוד, תהיתי איזה מין ספר זה יהיה ואיך היא תיגש לנושא.
אז הספר הוא אוטוביוגרפי, רק שבניגוד לאוטוביוגרפיה אחרת המיקוד הוא מה קורה לקארלי מהבחינה המינית בכל שלב בחיים, היא מגדירה את עצמה כסלאט (אמנם המונח העברי הוא שרמוטה, אבל משום מה מרגיש לי נכון יותר להשתמש במקור, במיוחד כי הספר לא תורגם ומתרחש בניו יורק ולונדון בתרבות קצת שונה), זה לא פירוש שלי, ככה היא מציגה את זה בעצמה, בניגוד לנשים שיקראו לעצמם סלאטס כדי להוכיח את הנקודה שנשים יכולות להפגין מיניות בלי שתוטל עליהן אשמה בשם כך קארלי באמת נמצאת באיזשהו מיעוט בתוך אוכלוסיית הנשים שמאוד מאוד מאוד חשוב להם החופש המיני, כי ככה הם חיות, השרמוטות האמיתיות, לא הפוליטיות.
וזה תמיד יצרוב, לשמוע את המילה הזאת, להגיד על בחורה שהיא שרמוטה, זאת מילה קשה לשמיעה, ככה תוכנתנו, וקארלי פותחת את הספר בעובדה שקשה לנו מאוד לקבל שיש נשים שעושות הרבה סקס וזה לא בגלל שהן שרוטות או שיש להן טראומות ילדות, וגם לא בשביל החיבוקים והרומנטיקה והביטחון שהסקס מספק, אלא כי הן אוהבות סקס, כי במילים אחרות – הן זייניות.
כמו שלנו הגברים יש חברים זיינים וזה לא כי הם שרוטים…טוב, הם כן, אבל כמו שכולנו שרוטים במשהו, וחשוב לקארלי לציין שזה לא שצריך לאמר שמיניות מוגברת זה משהו שהוא טוב ולא רע, אלא שגם לנשים מותר ליהנות או להידפק ממיניות בדיוק כמו שלגברים מותר.(בשלב מאוחר יותר בספר היא מגלה שיש סולם שנקרא Sociosexual orientation, שבעצם מודד את רמת המיניות הבריאה של אדם, אז יש גם הצדקה פסיכולוגית-מדעית-אבחנתית לאנשים עם מיניות מוגברת, קארלי מוחה על כך שהסולם לא נקרא Sluttines scale)
עכשיו, כשגבר סטרייט מחליט לעשות סקס, יש מכשול בדרך שלו למין, שזה לשכנע אישה, נכון, אנשים מצליחים בסוף, אבל תודו שכשאישה מחליטה להיות זיינית – האפשרויות שלה הרבה יותר רחבות, ההצעות מגיעות אליה, וגברים הם די נטולי יכולת סירוב אפקטיבית – אז הפוטנציאל לבלאגן גדול ולכן מעניין.
הספר מתחיל מהתבגרותה בעיירה קתולית קטנה במדינת ניו יורק והניסיונות הכושלים של הוריה הדתיים לתקן את ההתנהגות המינית שלה, שבמקביל היא ילדה טובה ותלמידה מצטיינת, בהמשך היא עוברת ללונדון ומוצאת את עצמה גרה 4 שנים בסקוואט(בתים נטושים שהיפים ופנקיסטים מתנחלים בהם באירופה).
בשלב הזה חווית הקריאה שלי בספר השתנתה, ציפיתי לקרוא ספר על אמריקאית מניו יורק, יש לי חברים מניו יורק, ואני אוהב אותם, אבל זה סוג מסוים של אנשים ששונה ממני ותמיד יש בינינו איזה פער, לעומת זאת כשהספר מתחיל להתרחש בין היפים אירופאים מסריחים וקמצנים בני 20 וקצת Things get personal, פתאום היה לי ברור למה אני מתחבר לכתיבה שלה כל כך, זה לא רק שהיא קוסמופוליטית, זאת הקוסמופוליטיות שלי, זאת בחורה פחות או יותר בגילי שיכולתי לפגוש באחד הטיולים שאני עשיתי, לא שהייתי חזק בסצינה של פתיחות מינית מימי אבל מישהו שמתגלגל מכיר מישהו שמתגלגל כשהוא רואה אותו, ומה קורה לבן אדם כשהוא נמצא לבד הרחק מהבית? הוא נותן לנטיות לבו להוביל אותו, וגיבורת הספר שלנו נמשכת קודם כל בלי טיפת בושה אחרי החרמנות שלה, בין התאהבויות, מערכות יחסים, סתם מפגשים מיניים ודרך חוויות הזויות של סקוואט כמו טקסי אוננות במעגל סביב נרות או מישהו שהיה בא לנקות להם את הבית בתמורה לכך שהם דיברו אליו מסריח והשפילו אותו כי הוא מתחרמן מלהיות עבד.
במקביל קארלי פותחת את הבלוג שלה בו היא מספרת על חיי המין של עצמה וחוקרת ומראיינת על תופעות מיניות שמעניינות אותה ואמנם היא מגדירה את עצמה כסלאט אבל זה יהיה מן הצדק לאמר שזה גם ספר על חיים של כותבת, הפומביות שלה מגבירה כמובן את הנגישות לחוויות ויש כל מיני אנקדוטות מצחיקות כמו התכתבויות מייל שלה עם אמא שלה בנוגע לתכני הבלוג.
בהמשך היא עוברת לניו יורק, שם כמובן דברים הופכים להיות בקצב גבוה יותר, היא מנהלת מערכת יחסים עם גבר שלא כל כך שם עליה ומדכא את הסלאטיות שלה ובנוסף מערכת יחסים מינית עם מו”ל של מגזין ספרות מינית ניו יורקי שמעודד אותה לשחרר את המיניות שלה עד הסוף, כמובן שהנטייה לשחרר ולקבל את עצמך תמיד מנצחת.
קארלי מראיינת לבלוג דומינייטריקס מפורסמת מניו יורק שמציעה לה להיות המתלמדת שלה, וכאן מתחיל חלק בספר שנקרא “peeing my way to the top” בו היא מספרת על חויותיה כדום בתשלום ברובע הכלכלי של מנהטן, שזה אומר לקבל כסף על להשתין לאנשים בפה לקשור אותם ולגרום להם לאכול את השפיך של עצמם(קטע שובר מצחוק וכן, הרבה מהם יהודים חרדים), היא לא מספרת על זה בזעזוע, ולא בהתלהבות, היא דמות מיוחדת שמסתכלת על זה למען האמת, די בשוויון נפש, יש אנשים שרוצים להגשים כל מיני פנטזיות הזויות, ככה המיניות שלהם עובדת, בהמשך היא מספת על לקוחות קיצוניים שמשלמים על זה שיחטפו אותם ו”יאנסו” אותם, זה קיים.
העניין שלה בלהיות דום דועך כי היא עשתה את זה מתוך סקרנות ובשביל כסף ולא כי זה ממש הקטע שלה ולמרות שבשלב הזה היא כבר כותבת די מוכרת בוייס ומקומות נוספים היא עדיין ממלצרת וחיה מהיד לפה, היא מראיינת ומתחברת עם אישה שעובדת בזנות דרך אתרים של שוגר דדיז(Seeking arangment ), עוברת לגור איתה ומתחילה לחלטר בזה בעצמה.
כאן יש קטע בספר בו היא מספרת על דיבור בין עובדות המין שנקרא The whorarchy – היררכיית הזונות, שבעצם יש את זונות הרחוב שנמצאות בתחתית בעבודה מסוכנת בתשלום נמוך, ובמדרג הגבוה יותר יש דברים כמו להיות דום, או להיות “חברה בתשלום”, שלמעשה זו זנות אבל הלקוחות מעוניינים לשלם יותר כדי לרמות את עצמם כאילו זו לא זנות.
קארלי מספרת בהרחבה ובכנות על הכל, היא מספרת שאחרי שהלקוח הראשון שילם לה היא מיד הלכה והתפטרה מהעבודה שהיא עבדה בזה שנתיים בהם השקט הכלכלי איפשר לה להפוך לכותבת מקצועית עם טור קבוע בווג, מה שהעלה בי צחוק ציני לגבי הדברים שאהבה למקצוע הכתיבה יכולים לעולל לך והמצב של צעירים שמנסים להיות אמנים בערים גדולות בכלל, כמובן שהיא מפרטת גם על הקטעים הלא נעימים והעליבות הכללית, אבל מסכמת את העניין בסך הכל כרע הכרחי בחיים שלה וכעדיף על “עבודה רגילה” ובעיקר מספרת בלי שיפוטיות על הלקוחות השונים והחוויות ההזויות(ממש הזויות).
הפרק הבא מדבר על איך בגיל 27 היא מתאהבת באישה ועל מערכת היחסים שלהם, מה שמוביל לשני הפרקים האחרונים בספר שהם יותר פילוסופיים וכנראה הכי חשובים ופוקחי עיניים בו, הלפני אחרון נקרא “רגע, מה זה סקס בכלל?” ומדבר על הנטייה שלנו להתייחס לאקט החדירה כאל הסקס בעוד במציאות זו תפיסה מאוד מצומצמת ומגבילה של הנושא, במיוחד לאור חוויות שהיא משתפת משתי מערכות יחסים שהיו לה בחייה, עם אישה, ועם גבר נכה, קטע מעניין בטירוף שגרם לי לחשוב הרבה על הצורה בה אני מסתכל על סקס.
הפרק האחרון נוגע לכולנו ונקרא “מה אני רוצה?” ודן במערכות יחסים בימינו, דרך ההתנסות האישית שלה וגם שלל האנשים שהיא דיברה איתם כחלק מהבלוג היא בוחנת את סוגי מערכות היחסים הקיימות בשוק, ממונוגמיה, יחסים פתוחים למיניהם(וההבדלים בין יחסים פתוחים, פוליאמורה וכו..), עד יזיזות, כמו שאני מקווה שכבר העברתי, אין לבחורה הזו בולשיט, היא מציגה את הדברים כמו שהם, מכירה בכך שאין קשר מושלם ושכל שיטה מעוררת יתרונות וחסרונות שונים, אבל בסופו של דבר היא מחדדת את הנקודה שכשאנשים בוחרים בחירות לא קונבנציונליות בכל תחום אחר בחיים שלהם, זה רק הגיוני שגם המוסד המשפחתי ילבש פנים רבות ולאנשים שונים יש דרכים שונות למצוא ולחזק אהבה וביטחון.
אני מקווה שהצלחתי להעביר משהו מהרוח של הספר, הוא באמת פוקח עיניים וכיפי לקריאה, היה לי כיף שסגנון הכתיבה הבלוגרי עבר כל כך טוב בספר, באיזשהו מקום למרות שהספר מספר כמעט כולו על דברים שמעולם לא עברתי וכנראה גם לא אעבור, הרגשתי מאוד מיוצג דרכו, אני שייך לדור כותבים מדור הY שצמח בתחילת האינטרנט ורצה להוציא החוצה את האמת שהעולם מנסה להדחיק, תמיד הרגשתי חלק מתנועה כזאת, והספר נתן חיזוק לתחושה שלי, בסוף זה סיפור על בחורה אחת מיוחדת, שבדי.אנ.איי שלה חסר החלק ששם זין על מה אנחנו חושבים.
