הדיכאון התחיל להגיע אלי

וזה מוזר להכריז על דיכאון, כי זה מצב גלי, לפעמים אתה מעל הרף ולפעמים מתחתיו.

כשאני מתחתיו זה הופך להיות יקום מקביל של חוסר אנרגיה והאשמה עצמית, מחשבות שלא פוסקות ונכנסות אחת לתוך השניה עד שקו החשבה הופך להיות רעש של שיבושים, ופתאום גל טוב והכל בחיים יחסי, אחרי רע, הטוב ממש טוב ועולים רעיונות ותוכניות שמאוחר יותר מביאים תסכול כשאין אנרגיה לבצע אותן.

מנוחה עוזרת

דיכאון הוא מצב של התרוקנות מצברים מוחלטת, רצון לישון המון, לפעמים 14 שעות ויותר ושאר היום לנוח, פתאום יש רגישות לכל דבר שצורך סוגים מסוימים של אנרגיה, מצבים שדורשים ממני להיות שמח, לחייך בכוח, לפצל את תשומת הלב – הרגש מכוון, חשוב להקשיב ולא להתיש את עצמי.

למדתי מהניסיון שמנוחה עוזרת, שאם הגוף מבקש אז לתת לו.
יש אמונה רווחת שאם תתן לדיכאון אצבע הוא ירצה את כל היד ולא תקום מהמיטה לעולם, אבל אצלי אם לא אתן לו אצבע הוא יצטרך את כל היד.

כי דיכאון אולי מרגיש כמו יישות זרה שבאה ומשתלטת עליך, היא גם עוזבת ברגע אחד, אבל בעצם זו תגובה של הגוף, זה מין כיבוי מערכות SAFE MODE שמסמן משהו, אנחנו מתייחסים למצב כאל משהו זר כי קשה לחמול על עצמינו מספיק כדי לקבל ימים מבוזבזים, קשה לראות את התפקיד של הדיכאון במחזור היצירתי והיצרני, קשה להיות קשוב לכאב מוחלט כזה, קשה לראות דברים בפרספקטיבה רחבה

ומהו דיכאון שדורש הכרזה? מתי משנים גישה ואיך לוקחים החלטה שדורשת conviction במצב שמהותו המרכזית היא בלבול עד עמקי הנשמה.

התרופה לדיכאון היא שינוי, שינוי של עצמינו על ידי התגייסות לכך, לא מתוך כורח אלא מתוך שכנוע עמוק שנאסף לאט לאט ברגעי הצלילות המעטים שלמרות שתמיד זה זמן לא טוב לשינוי – המצב הזה לא יכול להימשך.
הגיע הזמן להסיר מעצמי את החלק הזה שהוא הדיכאון, וזה מחייב לבקש ולקבל עזרה רציפה, כי יהיו כל כך הרבה רגעים בדרך שאגיד לעצמי זהו, אפשר לחזור לשגרה, אני מרגיש טוב מספיק, ואז שוב יגיע הכאב שיקח אותי הלאה.

ומישהו צריך להסתכל מהצד על התהליך הזה ולעזור לך לנהוג ברכב הזה שכל כך קל להכווין מהצד וכל כך קשה להסיע.
אבל תמיד נהיה נהגים יחידים ברכב שהוא החיים שלנו, והאחריות תמיד תהיה עלינו, גם אם ימציאו חוקים משפטיים שאומרים אחרת.

ולמי לפנות? תהליך קבלת העזרה הוא בדיוק התהליך הקשה ביותר במצב הזה, רצף, של בחירות ובחינות שדורשות את האנרגיה המנטלית שאתה משווע לה, על מי אפשר לסמוך? איך אפגוש אותו ואיך אבחן אותו? האם יהיה לי מספיק כסף לשלם על הטיפול? והאם אתמיד?

ואי אפשר לעשות את זה היום, אז צריך לסלוח לעצמך ולהמשיך לאגור את האנרגיה ואת רסיסי המידע והמחשבה שיביאו את ההחלטה בסוף, את תחושת השכנוע הפנימי העמוק שתעלה אותך אל הדרך

לאן הדרך מובילה? זה לא העניין, תסתכלו על החיים, הזמני תמיד נהפך לקבוע, המטרה היא רק אמצעי שיווק, אני חסיד של ההיפוך, “האמצעים מקדשים את המטרה” צריך לעלות על דרך טובה כי אתה תמיד תעצור ותישאר באחת התחנות.

בסוף דיכאון לא אומר סבל, הוא אומר ירידת אנרגיה, ובדרך כלל מה שקורה זה שנוצר בעקבותיה עומס וזה כבר כן יוצר סבל, כי קשה להבין מה בכלל קרה? למה פתאום מה שהיה בסדר אתמול כל כך קשה היום?
הדיכאון הוא שינוי פנימי שמתלבש על מציאות קבועה, הוא הוראה לצאת למסע וכשאתה כבר במסע אז אין דיכאון, אז אולי אין בו “כיף” קלאסי, קשה לשבת ולהסתלבט עם חברים, אבל זה זמן להכיר את עצמך מחדש, להיפרד מהאתמול וללכת הלאה לאן שהכאב מאפשר.

זה מצב אכזרי, אם מתפתים או טועים מקבלים על הראש, לך שני צעדים אחורה, אבל אכזריות היא גם דבר הוגן, הטבע אכזרי, לא אכפת לו.

והמחשבות צריכות יישור תקופתי, אנחנו נותנים להן במשך החיים לסטות למחוזות לא טובים, שבתקופות חזקות אפשר לשאת,  אבל דפוסי חשיבה שכבר אינם מתאימים הם כמו תוכנות שרצות ברקע ואוכלות את הcpu של מחשב.

וקודם כל חזרתי למה שעבד לי תמיד, קניתי מחברת שאפשר לשים בכיס והתחלתי לנטר את המחשבות שלי ולהעביר אותן במסנן של טעויות חשיבה.

הגאווה לא רוצה שתודה בדיכאון, שתתן לו את ההגה, היא מעדיפה שתמות גאה מאשר שתשתנה, אחר כך נשאר אבל, כי חלק ממך חייב ללכת כדי שכולך יוכל להישאר בחיים.

מפחיד להודות, כי מפחיד להשתנות

מפחיד שאנשים יחשבו שאתה עכשיו דורש איזה יחס מיוחד,או שאתה עובר בפנים איזה משהו זר שהם לא יכולים לדמיין, אבל כולם עוברים את זה, לדבר על זה לא הופך אותך למיוחד.

וגם בפעם הזאת – אני לא אכחיד את הדיכאון, הוא תמיד יהיה חלק ממני, יהיו לי תקופות כאלה בחיים, אם אתמיד לשים לב אליהן בזמן ולהגיב הן יהיו בנות לוויה נאמנות, תקופות של עיצוב מחדש של החיים ובריאה של אני חדש ורלוונטי יותר, עדכון גרסה אם תרצו, זה מוות של הגאווה והודאה בכשלונות וטעויות

תכף אשוב