דיסקליימרים:
- אני לא יודע אם טונה יאהב שכתבתי שזה אלבום הכחשת קורונה, כי לא כולם אוהבים את השימוש במילה מכחיש קורונה, בשבילי הכי נוח להגיד ככה – פשוט ובוטה, אני מה שאתם שונאים, אני מה שאתם מפחדים ממנו כל כך שאתם עושים לי דה הומניזציה מיידית, אני מכחיש קורונה, אין תקווה לשקם אותי, אולי אני דופק את טונה פה שאני חושף אותו, התחושה שהוא מצליח במיינסטרים עם הכחשת קורונה מוזרה מאוד, היא מרגישה כמו סוג של גאזלייטינג, כאילו איפה אתם? שכחתם לבטל אותי? הלו! אני מכחיש קורונה מול הפנים שלכם, ועכשיו אני בא ומלשין עליו שהוא מכחיש קורונה כמו איזה בן זונה ואולי מישהו יקום מזה, אבל וואלה – לא מעניין אותי אני לוקח אחריות על מילותיי
- כתבתי את המאמר בחודש מאי בערך וניסיתי לשלוח אותו לעיתון בראשית, הם היו בבלאגנים ולא החזירו לי תשובה, נידנדתי להם והם כל פעם הבטיחו לקרוא עד שאמרתי להם : “עזבו לא צריך אבל אתם צריכים לסדר את העניינים שלכם ולא להחזיק אותי באוויר כמו מסכן”, אני מספר על זה כדי לתת גילוי נאות על כמה שאני מפגר, וגם, כי אני לא אוהב שאנשים לא עונים, ומגיע על זה שיימינג קל, אבל אני עדיין מנוי לבראשית – אחלה עיתון.
ועכשיו למאמר:
אחד מהדברים שהעצימו את תחושת הבדידות והזרות שלנו, מכחישי הקורונה(לפעמים אחרים נותנים לך את השם). מאז מרץ 2020, זו האכזבה מהאמנים הנערצים עלינו.
מפוליטיקאים אין ממש לאף אחד ציפיות שיגידו את האמת, ולמען האמת זה די ברור שאנשים כמו רופאים, שופטים או אפילו אקדמאים ובעצם כל חברי הממסדים הגדולים הם בעצמם פוליטיקאים לא קטנים ששומרים על היד שמאכילה אותם, אבל השקט הכמעט מוחלט מכיוון אמנים ואנשי תרבות כאב הרבה יותר מאשר הרעש שייצרו הפוליטיקאים.
הסתבר, לי לפחות, שגם אמנים, והיום אולי אפילו במיוחד אמנים תלויים לפרנסתם בתקצוב מצד גופים שהתיישרו והפכו להיות נאמני קורונה, וכך מיטב העלית היצירתית שהכרנו במדינת ישראל הפכה לשורה של קומיסארים פוליטיים, מזקן עד צעיר הם לטשו את עיניהם לעבר חוזי פרסום של משרד הבריאות ושאר זרועות מדינת ישראל, הקפידו לציין “שימו מסיכה” ו”לכו להתחסן”, והדוגמאות רבות מספור למקרים של התבהמות ממשית והסתה מצד “אנשי תרבות” בישראל כנגד הקורבן התורן, מהחרדים והערבים, החוזרים מחו”ל ועד לחגיגת השנאה הגדולה נגד מרססי הדלתא ש”סירבו להתחסן”, אני אפילו לא אתחיל לבחור אחד מהם לציין אלא אשתמש במילותיו של גיבור הכתבה הזו, וגיבור חופש הביטוי, הזמר טונה בשיר “שובו של מרדכי|, הרצועה השנייה באלבומו “מזרח פרוע”:
מסבתא שלך ועד ברבש, כולם על סחבק אפילו ראפרים ירו לכיווני,
ראט-טאטה! למט-טטה! אף אחד לא Top Shotta, החרוזים שלהם צפויים, למזלי (והו)
בלשבור שיאים אני שיאן גינס
הסתכסכתי כבר עם לייבל, יחצנית וטי-רקס
אין לי עכבות וזה עקב אכילס
יש לי גם מעריצים שכבר הפנו לי כתף
“תהיה יפה וסתום ת’פה” אבל אני לא טפט אני הגעתי עד לכאן רק כי הטלתי ספק
הם אמרו “תתכופף, אתה לא מרדכי
” שיגידו מה יגידו, על הזין! לא מרים את הידיים
למי שלא מכיר, טונה הוא ראפר שפעיל בארץ מאז סוף המילניום הקודם בנערותו בפתח תקווה, לאחר שנים רבות כמוזיקאי בסצנת השוליים של המוזיקה הישראלית יצא ב2015 אלבומו “גם זה יעבור” שסימן את פריצתו אל המיינסטרים הישראלי יחד עם חבר הילדות שלו רביד פלוטניק (שנודע לשעבר כ”נצ’י נצ’) ובעצם יחד עם כל סצנת הראפ בה הם התפתחו.
הכבוד שניתן לטונה מהמיינסטרים הישראלי בשנים שקדמו לקורונה כלל את אהבת הקהל הרחב ברשת ובהופעות, את פרס אקו”ם שניתן לו ב2015, מספר שירים בפלייליסטים של תחנות רדיו ציבוריות שונות ואפילו השתתפות כמראויין, אולי כ”נציג הדור הצעיר”, בסדרת הדוקו של קובי אוז “צליל מכוון” לצד האייקונים הגדולים של התרבות הישראלית.
ובגלל כל זה, ההתרגשות שהציפה אותי כשהבנתי שטונה הוציא אלבום כמכחיש קורונה גאה, לא בהיחבא, לא באיזה ציטוט בראיון או בפוסט בפייסבוק, אלא ביצירה עצמה, השירים עצמם מתארים את תחושת הנרדפות שלו על דעותיו בעידן הקורונה ואת חוויות החיים שלו בתקופה הזו, ולא שכל מילה באלבום היא פוליטית ולא שכל שורה שנייה יש איזה מימ על כפיית חיסונים או דיקטטורה רפואית, יש אולי 4 או 5 אזכורים ישירים לעניין באלבום כולו, אבל זה המון.
כי לחוות את הקורונה כמתנגד למשטר הטוטאליטרי שנוצר בעקבותיה לא אומר שכל החיים שלך עוסקים בזה, אבל זה אומר שזה מטיל צל על כל תחום בחייך, וככה גם אחד מלהיטי הרדיו של האלבום “היי בייב”, שעוסק בקשיים שבפרידה זוגית (שמלווה גם היא כל צליל באלבום), מדבר על החוויה של מערכת יחסים שמיטלטלת ספציפית בתוך החוויה ההזויה של הקורונה, או כפי שטונה מתאר זאת: “וכמו בקטע מיסטי, סגר עולמי, יהודה ברקן בסרט מדע בדיוני, חבל מאוד שהתסריט הוא בינוני והבדיחה על חשבונך וחשבוני”.
טונה הלך עד הסוף עם האמת שלו, המיינסטרים לא יכול לבטל אותו כי הוא נושא את הדעות שלו בגאווה ובראש מורם ולא מנסה להתגנב בשקט מתחת לאוזניי הצנזורים של המיינסטרים הישראלי, אם האלבום של טונה התקבל בישראל באהבה האדירה שבה הוא התקבל זה סימן שמול דמות חזקה מספיק שעומדת בפני עצמה החומות נופלות, אנחנו לא חיים במקום מסודר כמו שחשבנו, אנחנו חיים במזרח הפרוע.
האלבום מציג באופן נפלא ונוגע את תהליך השבירה שעבר על כולנו בקורונה, חוסר האמון בטלוויזיה שמבוטא בשיר “יודעת לסובב”, ההלם מהזיוף שמסביבינו בשיר “קריוקי”, והקושי לסחוב את כל זה ב”עומס לב” עם דודו טסה שהוא רק אחד מתוך רשימת אורחים מפוארת שכוללת את פאר טסי, טדי נגוסה, אושיק לוי ושלום חנוך, וכל אחד מהם בעצם הנכונות להתארח באלבום האסור הזה כאילו שלח מסר של “גם אני איתכם”, שנגע לליבי במיוחד.
ומעל הכל מדובר פשוט באלבום טוב ושלם מוזיקלית וליריקלית, שממשיך את הגדילה והפריחה של טונה כאמן באלבום הסולו הרביעי שלו ובחודדים מאז שכתבתי את המילים האלה טונה מילא לראשונה את קיסריה וקיבל את פרס “הישג השנה לאלבום” של אקו”ם שזה כאילו ההורים הסאחים שלך באים ואומרים לך: “מעריכים את זה שאתה מכחיש קורונה” אז וואלה – מעריך את זה גם.
