אני לא מאמין שיש כותב שיש לו חיים יציבים, זה פשוט נגד המלאכה, זה לא שאתה חייב לנהל חיים הרסניים, ממש לא, אבל תהליך הכתיבה הזה… זה לא דבר ליניארי, אתה לא כותב כל יום 40 עמודים, ולא 10 ולא 5, יש ימים שאתה כותב 100, ויש כאלה שלא תצליח בכלל להתיישב לכתוב, ויש כאלה שתילחם בוורד ממש מלחמה חורמה כדי להוציא מעצמך משהו ובסוף יצאו ממך כמה פסקאות, וזה הישג!, כי אלה פסקאות ששברו סכר, כי זה מוכיח שאתה רוצה את זה, כי בסוף אלה פרצי השראה וביניהם מלחמה, לא ברור תמיד במה, כל היום אתה מחפש, אתה מחפש את זה בעצמך, אחר כך לא מבינים למה לקח למישהו 10 שנים להוציא אלבום, ואתה יודע את זה, אתה יודע כמה זה לוקח, ואתה יודע שיכול להיות שזה לא יגיע גם אף פעם, אני כל הזמן מרגיש ככישלון, ובסוף אני מבין איך הגזמתי ודחקתי את עצמי בגלל שהרגשתי ככישלון סתם, אני כותב לעצמי דפי משימות כתיבה לשבוע שלוקחים לי שנה – וזה בסדר, באמת שזה בסדר, לא יודע אם יש דרך אחרת, אני חושב לפעמים לערב מישהו שיעזור לי, אבל זה שלי מול עצמי, כתיבה זו בסוף דרך ביטוי של אנשים בודדים, וגם זו שטות ובסוף אני אצליח לקבל עזרה, אבל גם זה משהו שלוקח זמן, שהייתי צריך לעשות אתמול אבל גם אם אעשה אותו עוד שנה זה יהיה מוקדם וטוב, אף פעם לא מאוחר מדי לעשות דברים טובים.

והכל משפיע על הכתיבה, המוזיקה השתנתה עכשיו לשרמוטה פוריטנית של שלומי שבן ופתאום השיר המלודי הזה גורם לי לזרום על המקלדת בדרך אחרת לגמרי… משהו מתחבר, החיים והכתיבה מתרחשים במקביל ומשפיעים אחד על השני, אני צריך להזכיר לעצמי שאני כותב, לדעת שבגלל זה החיים שלי כאלה, אנשים לא יודעים שאני כותב, אי אפשר לדעת, זה סוד אישי שלי, פעילות מטומטמת באופן יוצא דופן, לכתוב הכל בסוד ואז לפרסם לכולם… בריא…

ואלה הרגעים שיזכירו לי שאני כותב, כמו בכל דבר בחיים רוב הזמן אתה רוצה לעזוב, זאת לא השגרה שמחזיקה אותך, אלה רגעי הקסם שמזכירים לך למה אתה שם, ואז ההרגל, וככה דברים מתפתחים תכלס, זה הכוח האמיתי שיוצר את החיים, ההתגלגלות על ידי אלימינציה, אתה עושה מה שאתה לא יכול להפסיק

היה לי השבוע דיכאון, דיכאון, אבל. אני לא מאשים את הכתיבה, הכתיבה הייתה שם להוציא אותי מזה, ברגעים שכבר אין עם מי לדבר, שזו בדידות מוחלטת יש קודם כל את הכתיבה ואת הספרים, זו הדרך שלי להישאר בחיים, זה מה שאני יכול לעשות במצב האנטי חברתי הזה, על הדף אני יכול לצעוק גם בלי קול, להוציא את הכל, לקלל את אמאמאמא של מי שצריך, ממש לחיות את מה שאי אפשר, להרגיע זמנית את מה שיכאב תמיד ולעולם לא יגיע לפתרון, אני לא מאשים את הכתיבה, אבל זה היה חלק מהתהליך שלה.

אנשים כותבים אומרים שהם שונאים לכתוב, עולה לי בראש אפרים קישון שחשב ככה ומוזר לשמוע את זה, אבל כתיבה באמת יכולה להיות סבל איום ונורא, אין שום הצדקה למצוץ מעצמך את כל מלאי האנרגיות המנטליות מול דף ריק כמו שכותבים נוטים לעשות לעצמם, זה מרוקן ומוביל לתחושות של חוסר תקווה זמני, הרבה פעמים חשבתי שעדיף לי להפסיק לכתוב, אבל כתיבה היא גם התענוג הכי גדול שיש, היא הזרימה הכי מדהימה שחוויתי, הרעש הזה של מקלדת שאני כותב בה בפלואו, אין דבר כזה בעולם, זה להתחבר למשהו שיותר גבוה ממך ולהעביר אותו, זה להצליח לרגע אחד, לבטא את עצמך באמת, לחבר בין החוץ לפנים, הכתיבה היא חלק מהותי בחיים שלי, ואין לה הבטחות בשבילי אבל היא תמיד מקיימת.

אני כותב מחדש את מתוך בחירה אישית, הפרויקט הזה הוא לא מה שחלמתי לכתוב, אבל זה משהו שבחר בי, זה שיעור שיש לי לתת לעולם ואני מאמין שזה לא רק יהיה טוב אלא יכול להיות רב מכר עולמי, אני מתעסק בפרויקט הזה כבר 6 שנים, ואני תמיד נלחם ומתייאש, אבל מה שמחזיר אותי אליו אלה התגובות, יש לי קוראים, עשיתי משהו יוצא דופן עם הכתיבה שלי, אני כבר מצליח להאמין בזה, ככל שהזמן עובר לפעמים אני חושב שאם לא אמהר מישהו אחר יכתוב את מה שאני כותב, אבל האמת הטהורה של הכתיבה היא שלא, אף אחד לא יכול לכתוב את מה שאני יכול לכתוב, וזה לא משנה, אני כותב כי יש לי משהו לתת, ואני כותב כשיש לי מה לתת ועד שאני לא אתן את זה אני יכול להתייאש אלף פעם אבל אני תמיד אמשיך, והכח שמעביר דרכי את המידע הזה ישמור עלי

להגיד מחסום כתיבה זה כמו להגיד דיכאון, אתה מוכן להודות בזה רק כשזה מאחוריך, או כשאתה מוכן להודות בזה אתה כבר בדרך החוצה, אבל מה שלמדתי במחסום כתיבה הזה זה כמה אני רוצה לסיים את הפרויקט הזה שאני עובד עליו בצורות כאלה ואחרות כבר שנים ואני כל כך קרוב להגיע למקום שאני עושה קפיצת מדרגה, כבר כמה חודשים שאני כותב, לפעמים יותר לפעמים פחות, אבל כותב, כבר לתוך תבנית, ובשיא המומנטום נעצרתי כשסגרו את בתי הקפה, לא רציתי להאשים, לא רציתי להודות, אבל אז נעצרתי, אני בטוח שזה קשור אבל מה זה משנה, היו לי אלף מחסומים בדרך ועכשיו אני כל כך קרוב, והלילה הזה קירב אותי עוד כמה צעדים, הכל יהיה בסדר.