(נכתב בהשראת הספר “נדודים” של הרמן הסה בתרגום של יהודה עמיחי) אני אוחז חזק בנדודים ולא רוצה לעזוב הרי הם אלו שבנו אותי והביאו אותי לכאן כמו הורים שמוסרים את ילדם בחופתו הנדודים מלמדים אותך לעזוב, הם לא מלמדים אותך איך לעזוב אותם. הרי לעזוב את הנדודים, זה להתיישב ולהשריש וזו הפרידה הכואבת מכולם זו פרידה מהפוטנציאל להרגיש את הכל בשביל הזכות לבחור במשהו. דומה למהמר על שולחן, קשה לקום בזמן רק הפוך צריך ללמוד להמשיך לשבת. אתה פוגש הזדמנות …

(כל הכתוב פה בלי זלזול ברעיון של התחשבות אמיתית ברגשות הזולת) באיזה ארוחת שישי בתקופה של שיא התקפי החרדה שלי התפרצתי על אחי על כך שהוא דיבר על המוות או איזה נושא שהיווה בשבילי טריגר לחרדה. “אולי תתחשב בי?” הטחתי בו מתוך תחושה שהוא לא מבין ולא נותן את המשמעות הראויה למצב שלי. “אתה חושב שרק לך יש פחדים?” הוא ענה לי בכעס זה היה מהמקרים הנדירים בחיים שאתה מבין שאתה טועה והאדם מולך צודק לפני שההתקפים התפרצו לא ידעתי …

לקבל את השונים ממני לאהוב את השונים ממני להתגבר על הפוזה על המראה אם מישהו לא מתלבש כמוני לא עובד כמוני לא חי כמוני   מה זה משנה מה זה קשור לאהבה?   לפעמים מתוך אנוכיות מגיע רצון לאהוב הרי כולם חושבים על עצמם קודם כל דואגים לעצמם   דואגים לא ישנים בלילות כי מי ידאג להם אם לא הם?   ולא רואים בעינים בימים כי הם לא מספיקים   ומי יגיד להם מספיק?   מה זה נותן להיות מוצלח? …