המחלה.

צפיתי בסרט “אנשים שהם לא אני” של הבימאית הדס בן ארויה, הסרט מציג בצורה כנה עד כאב חיים של צעירה במרכז תל אביב. הצפייה בסרט לא הייתה לי בדיוק מהנה, הדמויות עוררו בי סלידה דווקא בגלל שהן כל כך אמיתיות, הסרט מציג את המציאות התל אביבית במלוא עליבותה המפוארת. המיתוס של תל אביב כעיר מגניבה וחיה הוא שריד לעבר, תל אביב זו עיר משעממת להחריד, שמשמרת מראית עין של כיף וצחוקים וחברים וסקס, הכל שטויות, אנשים בתל אביב הם תפאורה …

אני בתקופה כזו של מחשבות על העולם, ואני לא רוצה לכתוב על זה. למה להעסיק אנשים עם המחשבות המחורבנות האלה? למה להיות פוליטי? הרי זאת תקופה וזה יעבור, עוד מעט יהיו לי דברים טובים לכתוב, דברים משמחים, צריך להתאפק. יש מין סטיגמה כזו שכותבים רק מדיכאון, “האמן המיוסר” קוראים לזה, מהניסיון שלי כשאתה מדוכא אתה כותב הרבה חרא של מישהו שמאוהב בעצמו וחושב העיקר שכל העולם מטומטם. החלטתי הפעם לא להילחם ברגשות ובמחשבות האלה, לתת להן לבוא ולהבין שזו תקופה, …