התחלתי מפייסבוק, איתה יש לי את מערכת היחסים הארוכה ביותר וגם הפתורה ביותר, נכנסתי לפייסבוק ב2007 או 2008 ביחד עם רוב בני שכבתי, אני חייב להודות שבשבילי הרעיון של רשת חברתית היה משהו שחיכיתי לו כבר, תמיד רציתי לדעת איפה כולם נמצאים ומה הם עושים, רציתי להיות סטוקר של כולם כדי שאוכל להישאר בבית ולא לעשות כלום, בשבילי פייסבוק לא גרם לפומו אלא פתר את הפומו שהיה שם תמיד, כמובן שבני גילי יודעים שפייסבוק לא היה הרשת החברתית הראשונה אלא אייסיקיו, בגיל 12 ו13 הייתי ילד ביישן שיושב כל היום מול הaway של אנשים ובודק מה הם עושים, היצר הראשון אם כך שרשת חברתית ממלאת לדעתי הוא יצר הסטוקינג של כולם על כולם, ואם פעם להיות סטוקר הייתה התנהגות חריגה ופלילית ומושא המעקב היו רק אנשים מפורסמים, היום סטוקינג הוא חלק מנימוס בסיסי, לאט לאט נעלמים ומוקצים השמרנים שחושבים שלחפש על בן אדם כל בדל מידע באינטרנט לפני שנפגשים איתו זה משהו שיש להימנע ממנו וכשאני נפגש עם בן אדם אני מצפה ממנו שידע עלי כבר הכל ורק יתחזה שהוא מגלה דברים לראשונה.

האייסיקיו דעך והנסיונות הבאים לרשת חברתית היו עם מייספייס ואתרי פורומים למיניהם עד שהגיע מארק צוקרברג עם אפליקציית הדייטינג לסטודנטים שלו שיצאה משליטה, האינטרנט היה אז עדיין מרחב בלתי מפוקח של צעירים והאופציה לפרסם ולראות תמונות אחד של השני הייתה מעל ומעבר למה שחלמנו עליו, פייסבוק הצעיר היה מהפכת המידע, כל האנשים בעולם שחיפשו במה מצאו אותה וביניהם אני, שהתחלתי מדאחקות ובסופו של דבר התחלתי לכתוב את רגשותיי ומחשבותיי, פייסבוק הפך אותי לכותב, הייתי הערת שוליים שולית ביותר בגל חדש של כותבים שבלי להתכוון או לדעת שהם כאלה המציאו סגנון חדש, שמצאו אחד את השני ושאבו השראה מאנשים דומים להם מכל העולם.

פייסבוק היה עדיין צעיר ובגדילה, בלי פרסומות ופוסטים ממומנים ואפילו בלי כפתור לייק, ובעיקר ויראלי ומחבר בין אנשים זרים, לא היו רשתות אחרות, היה רק פייסבוק ובו הכל היה קורה.

ב2011 הייתה המחאה החברתית העולמית שמיוחסת לפייסבוק, ויש האומרים שבעקבותיה שונו הגדרות הויראליות של הרשת והיא הפכה לשמרנית יותר, מסתם משחק הפך להיות ברור שלהמצאה הזו יש השלכות והיא נושאת באחריות.

אני, שבעצם הייתי אמור להיות ילד ישראבלוג אבל פיספסתי את זה בילדות(כמו שחברתי הטובה מיטל אומרת: יכולת לשכב עם מלאות מכל הארץ), המשכתי לגלות את הכתיבה שלי בnotes , פונקציה נשכחת של הפייסבוק, ואז בסטטוסים, שעם הזמן הפכו לפוסטים(כמו שמישהו בתגובה זועמת כתב לי פעם: בגלל אנשים כמוך אנשים אומרים פוסטים), ממישהו ביישן שמתלבט חודש אם לפרסם קטע הפכתי בתהליך ארוך של שנים לשיטפוסטר שאני היום, מה קרה באמצע? קודם כל התמכרות

משלב מאוד מוקדם היו חריקות, להשתמש בפייסבוק זו לא הליכה בפארק, לנסות לקבל אהבה מזרים זה נחמד כשזה חדש, אבל עם הזמן אתה מתרגל לזה וזה מתחיל לנהל אותך, הרגשתי עבד של פייסבוק, שזה המקום היחיד שיש לי לכתוב בו אבל זו כבר לא הייתה 2012 ואף אחד לא רצה לשמוע יותר מפוסטים ארוכים, הייתי מנסה לצאת ולא מצליח, עיקר המחשבות שלי היו ש”אני צריך את זה בשביל לקדם את הכתיבה שלי”, אבל כשהוצאתי ספר גיליתי שחשבון הפייסבוק שלי היה חסר ערך ויותר מזה שאני נאחז בפייסבוק ומבזבז בו את האנרגיות שלי בבירור אין לזה אימפקט ועדיף לי לחפש מקומות אחרים, אחרי השבתות זמניות רבות, שכמובן התקבלו בהבנה גדולה מצד חברי(מה אתה עוד פעם מוחק ומחזיר את הפייסבוק יא יצור?) , יום אחד אזרתי אומץ ומחקתי את החשבון.

2 סיבות גרמו לי בסופו של דבר לקבל את ההחלטה, הראשונה שהרגשתי שאני כותב וחושב לתוך התבנית של פייסבוק(על מה אתה חושב?) והשנייה שהרגשתי שאני לא יכול לצאת מפייסבוק, וזה גרם לי לשנאה אישית כלפי צוקרברג והתוכנה הכחולה שלו, ככה? יימחק חשבוני עם פלישתים. זין עליך מרק.

לא הסתפקתי בזה וכתבתי אתר שלם שעוזר לאנשים להיגמל מפייסבוק, רציתי להבין בדיוק מה קרה שם איך התמכרתי ולמה, ומהו שימוש נכון בפייסבוק

הבנתי שכרגע אנחנו שבויים של פייסבוק, כל עוד אנחנו צריכים לוח דירות ופרופיל ציבורי זה טוב שיהיה חשבון פייסבוק, חזרתי בהדרגה אבל לא התמכרתי יותר למה? כי למדתי שחשוב לשלוט על הפיד – במשך זמן ארוך עשיתי unfollow להכל, לא היה לי פיד בכלל ועם הזמן הסכמתי לראות כמות סבירה של תוכן

עדיין אהבתי לכתוב, בעיקר שטויות ודאחקות, אבל שמתי לב שבפייסבוק אין קשב לדברים האלה, זה משפיל. מתישהו פתחתי חשבון טוויטר

הגעתי לטוויטר מאוחר, אבל לא מאוחר מדי, בטוויטר הכרתי את כל אלו שהיו אמורים להיות חברי בישראבלוג בגיל 16, אבל זה לקח לי קצת זמן עד שהבנתי מה עושים ברשת הזאת.

כמו בחיים, היופי בטוויטר מתגלה רק אחרי שמשתיקים כל מה שקשור לפוליטיקה, ואז נחשפים בפנייך כל גדולי השיטפוסטינג שחיפשת כל חייך, טוויטר הוא לא הצד הכי אפל של האנושות, ממש לא (זה טלגרם ופורומים אמריקאיים), אבל התוכן בו כן מייצג צד שנעלם מפייסבוק, בטוויטר הכתיבה היא מהראש ליד, אין בו טאבו חברתי על הפצצת ציוצים, להיפך, מעודדים אותך להיות בוטה ומעמיס כמה שיותר, כל אחד מחרבן מהפה ולאט לאט מוצא את מי שהשלשול המילולי שלו דומה לשלך, טוויטר הוא תרגיל הכתיבה האינטואיטיבית הגדול.

אותה תחושת גועל של פייסבוק מופיע בטוויטר, אם הייתי מכור לפייסבוק בטוויטר בכלל הייתי גר, לא הייתי ממש נמצא במציאות, טוויטר גרם לי להבין שהאינטרנט הוא מקום, ושאנחנו יכולים להימצא מבחינה מנטלית גם בתוך האינטרנט, לנהל שיחות עם אנשים, לעשות חברים, פאק, אפילו התאהבתי בטוויטר, בתחילת משבר הקורונה טוויטר היה הבית שלי אז ממש לא היה אכפת לי שסוגרים אותי בבית, בטוויטר הייתי חופשי

כבעל ניסיון באתי לטוויטר כדי להתמכר, להיהרס ולהיגמל, פעם אחת לעשות משהו כמו שצריך בחיים, למצוץ את כל מה שיש מהפרח הזה ולעבור הלאה, לקבל את החוויה ולא להיתקע בה ולפחד לעבור הלאה.

טוויטר שינה אותי, זו אחת מחוויות ההתפתחות הכי גדולות שהיו לי בחיים, קודם כל זו הייתה הולידציה הכי גדולה לכתיבה שלי, התחברתי ותיקשרתי עם הכותבים שאני הכי מעריך במדינה, הרגשתי שאני אחד מהם, מאאוטסיידר הפכתי לשייך, סוףסוף הייתי בחברת כותבים, הבנתי מי אני.

דבר שני שחררתי את הפה המסריח שתמיד רציתי שיהיה לי, הפכתי להיות צינור קצר וישר של השראה, רואה יורה, זה התחיל באינטרנט אבל כשהאינטנט הפך למקום והכתיבה בטוויטר לרוב המלל שאני מייצר ביום זה גלש גם לשפה המדוברת, בזכות טוויטר הצלחתי לאמר דברים שלא הייתי חולם לעולם, וזה יישאר איתי לנצח, כמובן שזה לא רק בזכות הרשת עצמה אלא בגלל הבועה שהייתי בה והדרך שבה הגעתי אליה, אבל זה קרה שם, ובלי טוויר לא היה קורה לעולם.

החוויה של שימוש בעוד רשת חברתית גרמה לי להבין משהו על פלטפורמות כתיבה, ההנדסה השונה של פייסבוק וטוויטר הוציאה ממני צדדים שונים, וזה כל כך יפה.

כשפגשתי את הילה, או את נו מילא כפי שהיא נקראה היינו סתם שני צייצנים שאוהבים את אחד את השני, מרוחקים וזהירים, אבל כל כך מתאימים, איאפשר היה להתעלם מזה, לקח לנו המון זמן להתחיל לדבר, בהתחלה רק “אני אוהב את מה שאת כותבת” והסכמה נלהבת מהצד השני, זה לא נראה לנו הגיוני או סביר להיפגש, אבל עם הזמן זה הפך להתכתבות אישית, עד שבסוף פתחנו את הבלוג

רשת חברתית פרטית

כשהתחלתי להתנדנד פנימה והחוצה מהטוויטר ידעתי שזו תחילת הסוף, לא פורשים בבת אחת, צריך קודם לבדוק מה קורה בחוץ, לצאת, לחזור, לבגוד בעצמך, להתענות, לסבול, ככה זה, ככה נגמלים, ואני מומחה בזה שלא יספרו לכם שקרים, עד שלא ממצים את הגועל נפש סופית אין את האומץ לפרוש

בהתחלה אני והילה שלחנו אחד לשני ציוצים בצ’אט של הפייסבוק, לכתוב ציוצים זו צורת חשיבה, כשאתה מתחיל לייצר ציוצים אתה חייב להוציא אותם, והפיתוי לפתוח טוויטר גדול, אבל לא בהכרח בא לך להיות רק מכות ציוצים, אתה רוצה עם הזמן להיות אדם, ולכן עדיף לפרוק את הציוצים במקום אחר, יום אחד הצעתי להילה שנפתח ביחד בלוג, היא הסכימה, לא ידענו למה אנחנו נכנסים אבל הסכמנו לצעוד את הדרך הזאת ביחד, להבין מה זה אומר שנכתוב ביחד בלוג, התחלנו לכתוב פוסטים ועם הזמן גילינו שהמצאנו לעצמינו רשת חברתית פרטית, שאפשר לעצב לעצמך את הפלטפורמה ולבחור את הקהל, אני לא יכול לדבר בשבילה, אבל באותו הזמן רציתי לכתוב רק בשבילה, אם היה משהו טוב אז שלחתי לעוד כמה אנשים, כי זו האמת על פרסום, אנחנו מחפשים באמת קהל מאוד מצומצם וספציפי, לפעמים אנחנו יוצרים רק בשביל בן אדם אחד ואכפת לנו רק מהפרסומים שלו, היינו כותבים אחד לשני הודעות אני והילה, “אין על הבלוג”, “כן אין על הבלוג”, זה לא כל כך רחוק אבל כבר מרגש אותי לחשוב על התקופה הזו, אהבה ופרגון אמיתיים.

וזה בזכות טוויטר, סליחה שקטעתי את הכינורות אבל זה בזכות טוויטר כי הגמילה היא חלק מהחוויה, כי אם טוויטר לא הפגישה בינינו ולא הטעינה אותנו בכח כתיבה כל כך עצום הבלוג לא היה קורה, אנחנו לא היינו קורים.

ויום אחד מחקתי את הטוויטר סופית, הילה גם, יצאנו לעולם האמיתי, הייתי שם שנה, שנה משמעותית שפיתחה אותי כאדם וככותב, היום אני מבין שהכל ציוצים, גם ספר ארוך של טולסטוי הוא פשוט המון ציוצים אחד אחרי השני, כל היקום הוא ציוצים, ציוץ אחרי ציוץ אלה אבני הבניין של האסטרופיזיקה והאבולוציה, הציוצים לא שייכים לטוויטר כמו שכח המשיכה לא שייך לניוטון, הם רק גילו תופעה טבעית שהייתה קיימת תמיד, במובן הזה מגיע לג’ק דורסי פרס נובל לפיזיקה או לספרות, אבל לחיות בתוך הצפת התוכן הזו זה עונש מהשטן, אני אוהב את טוויטר כי הצלחתי להפסיק, ואני נאבק ברצון להיות צייצן, כי אני שונא את עצמי שאני צייצן ואני שונא את כל הצייצנים, כדי להיות בטוויטר אתה חייב להיות מכור, ואם אתה לא מכור זה כמו עשן סיגריות בריאות של אדם בריא, זה מגוחך ועלוב, אני יכול להתמכר מתי שאני רוצה, אני פשוט בוחר לא להתמכר כרגע.

בגלל שמה שאני אוהב זה בעיקר לבזות ולהגיד דברים לא מתאימים אז נמאס לי מטוויטר, ניצחתי במשחק וכתבתי על זה שיר:

פוסטים – אשל עוזר

אני בן זונה
אם בסוף עידן הטלוויזיה לא יהיו תוכניות שרק מקללות את הקהל
כמו הציוצים והפוסטים שכולנו עמוק בתוכנו רוצים לפרסם

בֹּקֶר טוֹב יא שַׁרְמוּטוֹת

יא חֲבוּרָה שֶׁל בְּנֵי זוֹנוֹת

כשהגעתי יותר מדי פעמים לציוצים של תמצצו לי הבנתי שדי, זה שיא אומנותי שאי אפשר יהיה להתעלות עליו.

חזרתי לפייסבוק, אדם בלי מדינה, בלי רשת חברתית, מסתובב ברחובות הכחולים בין פרסומות ותגובות בסטטוסים מצייצים, מתאפק לא לצייץ בפייסבוק, לא לעשות את מה שאסור, הרגשתי שעיניים רעות מהטוויטר צופות בי ושופטות אותי, כמו מישהו שיצא מכת ומכיר סודות שאסור לספר, ומצד שני אף אחד בפייסבוק לא יכול להבין גם ככה.

לא התאפקתי, צייצתי בפייסבוק בלי שליטה, צייצתי ומחקתי וחשתי אשמה שאני מבזה את המרחב הקדוש של הפייסבוק, את משתמשי הפייסבוק המסכנים שלא יכולים לספוג בדיחות ודעות, שחושבים שכולם חופרים ומעמיסים להם על הפיד, ש”בדרך כלל לא כותבים פוסטים ארוכים”, ומחפשים דירות ועבודות לרוב, עד שהבנתי בליל ציוצים אחד שלא אכפת לי יותר, שאני מקדיש את חשבון הפייסבוק שלי לפארודיה על הפייסבוק וה”סטנדרטים” שלו ולהיות צייצן פייסבוק גאה, אני אוהב משהו בתחושה הזו של להגיד משהו לא מתאים – זו האמת עליי.

בגלל שאני בן אדם ורבלי ומתמכר בקלות לפייסבוק וטוויטר הגעתי בתקופות הגמילה שלי לתחליף הגרוע, למתדון של הרשתות החברתיות – האינסטגרם – רשת שאני לא מפחד להשתמש בה כי אני לא נהנה ממנה.

בשביל גבר קשה מאוד להבין מה יש באינסטגרם חוץ מכוסיות, כמו פוליטיקה בטוויטר, התוכן המעניין באינסטגרם מתגלה רק כשמצליחים להשתיק את כל הנשים העירומות, אבל זה הרבה יותר קשה, ולכן המציאות של אינסטגרם היא שזו רשת נשית, גברים נתקלים בחומת כוסיות שמונעת מהם להגיע לתוכן מעניין.

הפיצ’ר שמאפיין את אינסטגרם יותר מהכל הוא אפשרות התגובה לסטורי רק בהודעה אישית – זו גאונות נבזית שהופכת את אינסטגרם למכונת ההטרדה המינית הגדולה והמשוכללת שאי פעם הומצאה – וחושפת את העליבות של גברים, ואני ביניהם, לעיני נשות העולם, לא מספיק שאינסטגרם מעודדת תגובה בהודעה פרטית לסטורי, מה שמוריד את אלמנט הבושה של להיחשף כחרמן הודי בעיני כל, אלא שהיא גם מאפשרת 8 תגובות אימוג’י שמתוכן 2 וחצי קשורות לחרמנות והטרדה.

אפשר להגיד שזה מקטין נשים, אפשר להגיד שזה מעצים אותן ומקטין בעיקר את הגברים, בכל מקרה זו רשת ויזואלית ואף פעם לא הצלחתי להשתמש בה, ודווקא בגלל זה החלטתי לנסות לעלות על הגל.

להיות מוצץ, זו המטרה שלי באינסטגרם, להיות מוצץ גאה, להפוך לכל מה ששנאתי וזילזתי בו כל החיים, להעלות סטורי של חביתה ולחשוב שזה מעניין מישהו, לדעת לדבר למצלמה בלי להתבייש, לשבור רגעים “ספונטניים” במציאות ולביים אותם עם המצלמה של הפלאפון, כשאני אגיע לזה במלואו, אולי אני אשמיד גם את האינסטגרם, לא יודע, העתיד שלי ברשתות החברתיות לא ברור, לא יודע אם אגיע אי פעם לטיקטוק, נראה לי כבר מוגזם, אני לא בומר, אבל אני גם לא צעיר מספיק כדי להשתמש במילה הזאת, ואולי זה שאני משתמש בה במבוכה עושה אותי לבומר, וזו היסטוריית הרשתות החברתיות שלי, אשל עוזר, שמחה בן ציון.