מאחר ואני נשאל על כך הרבה פעמים(מגיע ממשפחה חקלאית ועבדתי בחקלאות 10 שנים)
החלטתי לכתוב מספר מאמרים על חקלאות
הנושאים יהיו: “עסקי החקלאות”, “עתיד החקלאות” ו”החקלאות הקונבנציונלית לעומת האלטרנטיבות”

עסקי החקלאות:
מטרת מאמר זה אינה להלין על המצב הקיים או להציע שיפורים אלא לנסות להציגו כמו שהוא.

ידוע שאחד המאפיינים של “מדינה מפותחת” הוא אחוז נמוך של עוסקים בחקלאות, פחות מ3% בהגדרה, הסיבה היא שככל שהאמצעים והטכנולוגיה משתפרים לא נדרש מספר גדול של אנשים לייצור המזון, משק הירקות הממוצע לפני 50 שנה היה מגדל מספר דונמים והיום בהערכה גסה כאלף דונם (דונם= 1000 מ”ר).
המשמעות האנושית של הנתון היבש הזה היא שאם לפני כמה עשרות שנים היו בארץ מאה אלף חקלאים, היום יש בין אלפיים לשלושת אלפים, השאר, סגרו את העסק, או פשטו רגל.

חקלאים ידועים כבכיינים והבכי שלהם אכן מוצדק, התיאוריה הקפיטליסטית אומרת שבמצב כזה השוק מאלץ את העסקים להתייעל וכך הטובים והמוצלחים שורדים, אני לא קפיטליסט פונדמנטליסטי אז כדי לאזן אני אקבע שהמצב היום הוא שהחקלאים ששרדו הם היעילים וברי המזל ביותר, נתון זה לא מנחם כמובן את כל אלה שאיבדו בגיל מבוגר את משלח ידם וכספם, והפחד מגורל דומה זורם בדמם ורודף את לילותיהם של החקלאים הקיימים שראו את רוב חבריהם סוגרים את המשק.

עסק חקלאי שונה במקצת מעסקים אחרים בכך שחוסר הודאות גדול מאוד – עלויות הגידול יכולות להשתנות בהתאם לגורמים כמו מזג אוויר ומתקפות מזיקים בלתי צפויות, היבול (כמות התוצרת המתקבלת) גם הוא יכול לגדול או לקטון בשיעורים של 50% כתוצאה מגורמים חיצוניים ויותר מכל הגורם הלא צפוי ביותר הוא המחיר, שיכול לעלות לשמיים כתוצאה מחוסר או להתרסק לאפס כתוצאה מעודף.

הדגם המסורתי של מסחר חקלאי שהתקיים עד לא מזמן היה שוק סיטונאי – כל החקלאים היו שולחים את הסחורה לשוק ושם הייתה מתקבלת תמונה אמיתית של ההיצע והביקוש וכך נקבע המחיר.
תמורת השירות של מכירת הסחורה היו גובים הסיטונאים עמלה (או קומיסיון בשפת החקלאים) של כ10-15 אחוז ממחיר המכירה
ברוב הענפים, בין החקלאי לשוק עמד עוד גורם מתווך, בית אריזה.
בתי האריזה הפכו לתקופה מסוימת לגורם החזק והריכוזי בענף, ועם השנים חלק מהחקלאים נבלעו, והפכו להיות שכירים או קבלנים של בתי האריזה, או שפתחו בתי אריזה משל עצמם.
כיום כל ענף חקלאי ממוין (עדיין ישנם סוגי תוצרת שצורת האריזה שלהם היא ידנית ולכן לא נדרש בית אריזה) בארץ נשלט על ידי מספר לא גדול של בתי אריזה.

בשנים האחרונות עברו רוב הישראלים לקנות את הירקות שלהם ברשתות השיווק (שופרסל, ביתן, רמי לוי וכו…) ולא בחנויות הירקות, רשתות אלה החלו לעקוף את השוק הסיטונאי וכיום הן קונות את הרוב המוחלט של הסחורה ישירות מהחקלאים ושולטות בשוק המקומי.
מכיוון והרשתות שולטות בכוח הקנייה ויודעות פחות או יותר את הצריכה שלהן, הן סוגרות מראש הסכמי קנייה עם חקלאים במחירים קבועים לתקופות ארוכות ואת ההשלמות עושות דרך השווקים.

מציאות זו יוצרת מצב חדש מבחינת החקלאים:
1. עליהם לספק תוצרת במשך כל השנה בצורה קבועה
2. המחיר ידוע מראש(במידה ועומדים בהסכם), ונמוך.

במצב החדש אין מקום למשקים קטנים מכיוון והרווח ליחידת שטח נשחק ואין מנוס מייצור קבוע או קניית השלמות ממשקים אחרים, בנוסף, רק בתי אריזה יכולים להתקשר עם רשתות ולכן אם קודם השרשרת הייתה חקלאי – בית אריזה – שוק, אז היום אפשר היום לומר שמלבד מקרי נס שוליים(בהם באמת מדובר בבעלי מקצוע משכמם ומעלה, שרדנים ובעלי מזל), לא קיים יותר המקצוע “חקלאי” ככל שמדובר באדם שכל עבודתו היא עבודת הגידול, והשרשרת החדשה היא בתי אריזה – רשתות, שהשוק הסיטונאי הופך להיות שולי יותר ויותר.

מכיוון והרשתות קונות את הסחורה במחיר קבוע, שאינו קשור ישירות למחיר השוק, נוצר לעתים המצב של “פערי התיווך”, בהם הצרכן משלם מחיר גבוה בהרבה מהמחיר שמקבל חקלאי בשוק החופשי – אך יכול להיווצר גם מצב הפוך בו המחיר נמוך יותר לטובת הרשת – המצב של רשתות גדולות בעלות כוח שוק עצום כמובן מחליש מאוד את החקלאים שהופכים עם הזמן להיות עובדים של רשתות השיווק, אפשר לנחש שמצב זה רע לצרכן לטווח הארוך אך זו כמובן הערכה שיש כאלו שיחלקו עליה.

זה המצב בשוק המקומי, אך חלק גדול מהתוצרת החקלאית הישראלית מיועד לייצוא.

הייצוא החקלאי הישראלי נמצא במשבר חמור, ועצם הקיום שלו עומד בסימן שאלה – עלויות הגידול בישראל הם מהגבוהות בעולם מבחינת מים, אדמה ועובדים, והשקל הוא אחד המטבעות החזקים בעולם.
בנוסף, מכיוון וכל שכנותיה הקרובות של ישראל אינן סוחרות עימה, השווקים של החקלאות הישראלית נמצאים במערב אירופה ויש להם עלות הובלה גבוהה, מה עוד שמדובר בתוצרת בעלת חיי מדף מוגבלים מה שהופך את הייצוא למסוכן ורווי תקלות.
בעקבות החרם האירופי על רוסיה, נפתח השוק הרוסי לייצוא ישראלי ממה שהוביל לכמה שנים טובות שנגמרו עם התרסקות הרובל הרוסי והנכונות הרוסית לקנות ממקורות זולים יותר מישראל כגון מצרים ומרוקו.

היתרון המסורתי של החקלאות הישראלית הוא בחדשנות שלה, הפלפלים של הערבה יועדו לעונות מחסור באירופה אך עם השנים גם הספרדים והמרוקאים העתיקו את השיטות וכמובן שהציעו מחירים נמוכים יותר וכך נוצר משבר עמוק במשקי הערבה, מנדרינת ה”אור” גרפה רווחים רבים אך הפטנט עליה נגמר וכך קרה בעוד מקרים רבים.
עדיין ישנו ייצוא חקלאי מוצלח בענפים רבים כתמרים, אבוקדו, מנגו ועוד, ובמקרים הולכים ומתמעטים של שנות חוסר באירופה גם בענפים מסורתיים יותר כתפו”א, פלפל וגזר.

חלק גדול מהמזון הישראלי מיובא גם כך, כמעט כל החיטה, אורז, ועוד, עם זאת אנחנו נהנים משפע רחב של תוצרת ישראלית במחירים סבירים ביותר, החקלאות הישראלית נודעת ביעילותה על אף התנאים אבל אין ספק שבעתיד פתיחת השוק הישראלי לייבוא תחסל עוד כמה ענפי חקלאות מקומית.

הגיל הממוצע של חקלאי בישראל הוא מעל 60, חקלאות אמנם רכשה את המוניטין שלה כעיסוק מסוכן וקשה במשך מיליוני שנים, אבל כשהם התחילו לעבוד חקלאי היה עדיין מקצוע מכובד ונדרש, אדם שמוערך על כך שהוא מאכיל את החברה, עובד קשה אבל נח לתקופות וחי בקרבת חקלאים נוספים ובאיזורים כפריים.
כיום כל החקלאים שגרו במושבות ובערים נכחדו ובכל מושב נשארו שניים או שלושה, השדות שלהם מוקפים ערים ושכונות והם אנשי עסקים גדולים ובודדים בתוך סביבה שבעה שאינה מחוברת למקורות המזון שלה ובאה אליהם בטענות פופוליסטיות על שיטות הגידול ואיכות התוצרת.

הם הפכו בלי לשים לב למעסיקים של עשרות אנשים, רובם ככולם חסרי השכלה, וגם המוצלחים שבהם משתדלים למנוע בגופם כל מעורבות וכניסה של הילדים שלהם לחקלאות, למרות הכל הם עדיין דואגים מכל גשם ורוח ולא ישנים בלילה בגלל התחלה של מחלת עלים או התלבטות על כמה להשקות וכמובן כמובן מאיך ולמי למכור.

זה הגורל של אנשים שנקלעו בטעות נגד זרמי השוק. האל הקפיטליסטי רוצה פחות חקלאים