כשאנשים מדברים איתי על זה שעבדתי בעסק משפחתי לפעמים הם אומרים ש”זה לא טבעי לעבוד עם ההורים”.
אני מבין מה הם אומרים, אלה לא יחסי עבודה ממוצעים וגם לא יחסים משפחתיים ממוצעים.
אבל אני חושב שיש בזה משהו מאוד טבעי, קודם כל זה מה שבני אדם היו עושים תמיד, וחוץ מזה איזה דרך טובה יותר יש להכיר את עצמך מאשר להכיר את ההורים שלך?
אומרים שלעולם אל תשפוט אדם עד שתהיה בנעליו, אבל גם את זה לא למדנו כשהכרנו את ההורים, לא ידענו כלום חוץ ממה שהם לימדו אותנו, כל אחד שיוצא לעולם נושא איתו תסכול או ביקורת על הדרך שבה הורים שלו נהגו בו.
ה כ ל מ א ו ד א י ש י
אני כל הזמן חושב על סיטואציה שהייתה לי עם אבא שלי לפני כמה שנים, בא קומביין לזרוע לנו חיטה ועבדנו בלילה בגלל שהיה צריך להספיק לזרוע לפני הגשם, כשסיימנו באמצע הלילה נשאר שק אחד של חיטה ובדרך חזרה כשלקחנו אותו הביתה הוא נפל מהטנדר ונשפך על איזה גשר בירקון, סוף העבודה, שיא העצבים, ירדנו ביחד ואספנו אותו חזרה עם דליים.
וזה היה חרא אבל חשבתי לעצמי איזו זכות זאת להיות עם אבא שלך באמצע שום מקום בלילה ולהתגבר על הקושי הזה.
טעמתי את החקלאות מכל הכיוונים, לא יודע כמה זה ישמע לאנשים כמו איזה משהו אבל אני מכיר את החלקות שלי איפה יש אדמה יותר כבדה או כתם של עשב, ואני יודע מה זה לעבוד במזלג אחורי שנתפס הצוואר ואני יודע מה זה להיות חודשים על חודשים עם פועלים בשטח ואני יודע מה זה לקטוף ירקות ושבא גל חום והורג לך את השדה ובא לך לחרבן במכנסיים מרוב פחד שתפסיד את כל הכסף שלך בשנייה ואתה בעצם לא מפסיד רק את הכסף שהשקעת אתה גם מפסיד את הכסף שחלמת עליו אתמול כשראית איזה שטח יפה היה לך אבל עכשיו הוא אבוד ואני גם יודע איך זה להצליח להביא יבול באיזה חלקה דפוקה כי מצאתי את הדרך להתמודד איתה ואני גם יודע מה זה אנשים חרוצים שחיים חיים צנועים ושמחים באמת של עבודה קשה בשטח יום יום ולא משנה לי אם הם תאילנדים או יהודים או אריתראים או ערבים ואני יודע מה זה להסתכל במראה אחרי יום עבודה בשטח עם פלסטינאים ולהבין שבונא אני דומה לערבי ובעצם אין שום הבדל ביני לבינם.
הבאתי לתל אביב רק את הבגדים היפים שלי, חצי מהמלתחה שלי הייתה בגדי עבודה חולצות עם שרוולים ארוכים וכאלה, ואני יודע שכשהייתי מזיע בשטח עם בגדים הכי פשוטים ואפורים הייתי נראה לעצמי כמו מיליון דולר אבל עכשיו אני צריך בגדים יפים כדי להסתיר כמה אני מכוער.
ככה הייתי תמיד, חי בשני עולמות כי לך תסביר לאנשים שלא מכירים את החקלאות על מה עבר עליך היום, לפעמים התבעסתי שאני לא החקלאי הקלאסי הזה שאוהב טרקטורים מהרגע שהפליצו אותו לעולם ואני אוהב ספרים וכתיבה וכדורגל ולהרהר על פילוסופיה ולחלום בהקיץ.
תמיד היו שואלים אותי אם אני אוהב את החקלאות, ולא ידעתי מה לענות, זאת נשמעה לי שאלה קלאסית של אחד שבא מבחוץ ולא מבין מה זה, חשבתי לעצמי שאנשים מבחוץ לא מבינים שגם החקלאות היא בסופו של דבר עסק כלכלי, שהעיקר בו זאת השורה התחתונה של הכסף ואני באופן אישי עושה מה שצריך בשביל להצליח אם אני אוהב את זה או לא. פעם בא לעבוד אצלי מישהו שלקח חופן אדמה והריח אותו, הוא לא החזיק בעבודה הרבה זמן, הרומנטיקה של החקלאות נראתה לי תמיד מגוחכת, מה היא שווה אם אתה מפסיד?
בשנים האחרונות רציתי להשפיע על העסק להיות יותר מקצועי, לא להגיע לסיטואציות כאלה שאנחנו עובדים בלחץ באמצע הלילה ואוספים שקים מהרצפה, ראיתי מהצד הרבה דברים שאני חושב שצריך לעשות אחרת, אבל היה מאוד קשה לשנות את ההתנהלות של ההורים והייתי צריך לדחוף בטירוף כדי לעשות שינויים קטנים. הדור הצעיר תמיד רוצה לשנות ולעשות מהפכות והדור הותיק עוצר אותו.
זה קשור להרבה דברים, צעירים רוצים להטביע חותם, וגם אם הם מחושבים הם לא מבינים את המשמעות של כישלון, זה עוד אחד מהדברים האלה שעד שאתה לא חווה אותם על בשרך אתה לא יכול לקלוט, הותיקים יודעים, גם אם הם נראים מהצד אטומים זה נובע מניסיון חיים שלם של צלקות שהם לא יכולים להעביר במילים, לפעמים המסר שלי עבר ולפעמים לא אבל עם השנים גם הזהירות שלהם נדבקה בי.
היום כשאני מתחיל צעדים ראשונים בתחומים שמעניינים אותי אני מבין כמה המסגרת שפעלתי בה הייתה מתוחזקת, כל כלי עבודה וכל ידע היה קיים, כל רעיון שעלה לי בראש יכולתי לבצע, עכשיו כל דבר שאני רוצה לעשות אני צריך לשאול את עצמי איך עושים את זה בעצם ואז למצוא את הדרך ללמוד אותו, האמת? זה הרבה יותר כיף,
אבל המזל שלי הוא שלמדתי את השיעור של הדור הותיק, שצריך להיות זהיר ושמהפכות עושים רק בחיים שלמים של עבודה קשה.
פתאום הבנתי ששוב, גם כשאני יוצא לדרך שלי אני בעצם חוזר אל ההורים, כי זה מה שאבא שלי עשה, הוא התחיל את זה מאפס, הוא לא ידע לעשות כלום והוא למד וניסה לפתח כי בשבילו החקלאות לא הייתה רק דרך לעשות כסף, בשבילו החקלאות היא אהבה.
יחסי אב ובן שעובדים ביחד זה אתה תלמד בדרך שלי, אבל תצטרך לעשות בדרכך.
בסוף העבודה שלי בעסק המשפחתי היו הרבה מלחמות אגו, ושמתי לב שמאז ששחררתי את עצמי מהן אני פתאום מצליח לראות את הפגמים בעצמי. הייתי זמן רב במקום שבו הרגשתי צורך להוכיח את עצמי ואת ערכי.
כעת הבנתי שהדרך לעשות דברים אינה עניין של “מי צודק”, בשלב מסוים אתה מבין מהי באמת הצלחה מבחינתך, ולא תהיה מסופק אם תלך באף כיוון אחר.
היום אני יודע בוודאות, שאני מאוד אוהב את החקלאות, זה עולם מדהים, אבל יום אחד אני אתעסק בחקלאות בצורה שמתאימה לי, בצורה שבה אוכל לאהוב אותה.
ובינתיים אני יוצא אל החיים מפויס, לא נשאר לי על מי לכעוס, לקחו לי המון סיטואציות קיצוניות מאוד כדי להבין שההורים שלי הם בני אדם בדיוק כמוני, דפוקים עם כוונות טובות.
תודה לאמא ואבא על הכל ולכל האנשים הטובים שפגשתי בחקלאות
