אבא שלי רוצה להפסיק לגדל תפוחי אדמה
הוא מגדל תפחי-אדמה כבר 45 שנה.
חקלאים וסוחרי ירקות אומרים תפחי-אדמה, חברים שלי תמיד נגנבים מזה שאני אומר תפחי, הסברתי להם שזה בגלל שכשאתה צריך להגיד תפוחי אדמה פעם פעמיים ביום יש לך את כל הפנאי שבעולם לקחת את הזמן ולהגיד תפווחייי אדמההה, אבל כשכל משפט שני שלך זה “תפתח את המים בתפחי-אדמה בחלקה ליד המגדל מים”, “מחר יבואו 2 קומביינים להוציא תפחי-אדמה”, או “אין מחיר לתפחי אדמה”, זה מובן לגמרי שמדובר בעניין מהותי של חיסכון אנרגטי.
כדי לחסוך את זמנכם היקר אני אשתמש במינוח במאמר זה
כשאבא החל לגדל תפחי-אדמה היה צריך מכסות כדי לגדל אותם, “הלכתי למועצת הירקות עם התעודת נכה צה”ל שלי ממלחמת יום-כיפור ושיגעתי אותם עד שהם נתנו לי מכסה של 6 טון זרעים”, תפחי-אדמה זורעים(למעשה מבחינה בוטנית שותלים תפוחי אדמה, אבל מה הקשר בין חקלאות לבוטניקה) בין רבע לשליש טון לדונם, ואפשר להוציא מדונם יבול של 3-6 טון, תלוי בזן ובאדמה, חקלאים יספרו לכם תמיד סיפורי גבורה על איך הם הוציאו פעם 10 טון לדונם, אבל הממוצע קרוב יותר ל4, אז 6 טון זה קצת יותר מ20 דונם שיוציאו 80 טון תפחי-אדמה.
למה דווקא תפחי-אדמה?
“הייתי מגדל כל מיני גידולים, ירקות ועגבניות תעשייה, אבל איזה יום הלכתי ועשיתי סיבוב בכל הבתים של החקלאים, ראיתי שכל מי שמגדל ירקות גר בצריף וכל מי שמגדל תפחי-אדמה גר בוילה, אז החלטתי שעדיף לגדל תפחי-אדמה”.
תפחי-אדמה מוציאים בקומביין, שזו מכונה שנגררת על ידי טרקטור ויודעת להפריד בין האדמה, האבנים והרגבים לתפחי-אדמה ולשפוך אותה ישר למיכלים או גונדולות(מיכלי ברזל גדולים שמשאית סוחבת), לפני זה היו מוציאים עם מכונה זוגית – שזו סכין עם שרשרת שמוציאה שתי שורות(לכן זוגית) החול נופל בין הרווחים בשרשרת והסחורה מלמעלה בסוף ואז צריך הרבה פועלים שיאספו מהאדמה.
הוצאת תפחיאדמה זה אירוע בשנה שמביאים את הילדים לשטח, גם כי יש משהו מגניב במכונה הגדולה הזו, היופי שבתיעוש, התקווה של מכונה שעושה את העבודה בשבילך במקום הייאוש שבעבודת הנמלים של האיסוף על ידי המון פועלים, וגם כי לפעמים חסרים פועלים על הקומביין(כי בכל זאת צריך מיון סופי של בני אדם) ואין את מי להביא חוץ מאת האוכלי חינם האלה שיושבים לך בסלון ורואים טלוויזיה, ככה פגשתי את יונתן הבן של אשר הקומבייניסט ואחי לגורל ביום מסוים שהיו חסרים פועלים אז הביאו אותי בגיל 13 ואת יונתן בגיל 11 לעשות יום עבודה ביחד, אבא שלי ואשר נפגשו בערך 40 שנה לפני כן כשלשניהם היה קומביין בוטנים(אבא שלי מכר דירת 4 חדרים חדשה שהוא קנה בהוד השרון וקנה קומביין בוטנים), מישהו קרא לאבא שלי לעבוד בחלקה שלו כי הוא חשב שעומד להגיע גשם(שהורס את הסחורה), אבא שלי התחיל לעבוד ופתאום אשר, שעבד בחלקה הזו לפניו ראה אותו ואמר לו שזו עבודה שלו, אבא שלי כנראה היה במצב רוח טוב באותו יום או שפשוט לא רצה לעבוד ואמר לו “אין בעיה אני יוצא מהחלקה”, ואשר אחרי שנרגע אמר לו שזה בסדר ועדיף ששניהם יעבדו כדי לסיים בלי לחץ, מאז הם חברים וכבר עשרים שנה שאשר הוא קבלן הוצאת תפחי-אדמה של אבא שלי.
יש משהו מאוד גברי בעבודת הקומביין – ברזלים וגריז ותיקונים ולחץ וצעקות, זה ריח ואווירה כזאת של מירוץ נגד הזמן ונגד הטבע, יש זמן ספציפי שצריך להוציא את הסחורה ואם אתה מאחר היא מתקלקלת, כל הכסף של כל השנה מונח על הכף וכשיש תקלה בקומביין הקללות והצעקות מתחילות לעוף, חקלאים הם לא אנשים שפויים… אבל זו כבר בעיה של אשר יונתן והצוות שלהם
עם השנים במקביל לגידולים אחרים אבא עבד קשה על השגת מכסות נוספות לזרעים של תפחי-אדמה, היה אפשר לקנות מכסות מחקלאים אחרים או לנסות איכשהו לשכנע את הרשויות להגדיל את המכסה שלך, וחוץ מזה היה גם גידול לא חוקי, אם הייתה לך מכסה ל20 דונם היית מגדל 30, לפעמים היית נתפס ולפעמים מצליח להתחמק, אבל במדינת ישראל רק מי שלא עוצר באדום מתקדם וזה היה ככה מאז ומעולם, בכל מקרה גידול תפוחי אדמה אכן היה משתלם והוביל את אבא מדירה לוילה.
שוק התפחי-אדמה באותם זמנים היה נשלט על ידי שתי “תחנות”, הכוונה בתחנה היא תחנת מיון, והיו רק 2 גופים בישראל שהיו מורשים לקנות ולשווק תפוחי אדמה, תנובה, ושלמה שרון – את שלמה שרון לדעתי לא ראיתי מעולם, הוא נפטר בסביבות גיל 100 לפני כמה שנים, יום אחד ראיתי את הילדים שלו, אבל לא הייתי חייב לראות, השם הזה היה מוטיב חוזר בסיפורים של חקלאים ששמעתי בהרבה חצרות וכמובן גם מפי אבא שלי וחבריו, מין סוג של סנדק כל יכול של עולם החקלאות שבכוחו לקבוע אם תעבור את העונה או שתפשוט רגל. “התחנה” ריכזה סחורות מאלפי חקלאים מרחבי הארץ והייתה ממיינת ומוכרת אותם, מאוחר יותר היו באים לעשות חשבון, לימים אבא שלי יחזור באוזניי אלפי פעמים על המנטרה: “אל תגדל שום דבר שאתה לא משווק בעצמך” ו”אין מה לעשות, חייבים להתעסק בשיווק, מי שלא מתעסק בשיווק מרמים אותו”, צריך כאן לשים כוכבית גדולה שבעולם החקלאות הזיכרון קצר, ומי שקוראים לו רמאי היום יושבים איתו לאכול צהריים מחר, יש ספר ידוע שאומר ש”הפרנואידים שורדים”, ולפעמים הייתי אומר לאבא שלי די, אתה מגזים, אין סיכוי שמרמים אותך פה, אבל בסוף הוא צדק וניסו לרמות אותו, מי שחי ושורד בעולם המסחר מספיק זמן יודע דברים על הטבע האנושי שרובינו מנסים להדחיק, פעם אמרתי לאבא שהוא אפילו לא סומך עלי ואני הבן שלו והוא אישר את הדברים.
בכל מקרה שמעתי הרבה מאוד סיפורים על חקלאים שהרגישו שלא נעשה איתם צדק בחשבון בתחנה(זה חוזר על עצמו בכל גידול בוריאציה אחרת) ובאו לשלמה שרון, ובעיקר למנהל החשבונות שלו דב, בסצינות סגנון מערבונים של איומים והפיכת שולחנות, שינוי של כמה אחוזי פחת או 20 אגורות במחיר יכלו לעשות את ההבדל בין הפסד לרווח והאוכל של הילדים היה על השולחן, איכשהו למרות כל הסיפורים האלה אבא שלי וחבריו תמיד יסכמו את הסיפורים ב”איזה בן אדם הוא היה”…
בעקבות הסכמי אוסלו בוטלו מכסות הגידול וחסמים נוספים על החקלאות הישראלית ואין מה להתפלא שכשהגיעה ההזדמנות להקים ביחד עם שותפים תחנת תפחי-אדמה אבא מצא את עצמו שותף ב”בולבוסים”, המאצ’ואיזם הצועק מהשם(לימים חברת התפחי-אדמה הגדולה בארץ נקראה “אגו”) תואם את סוג העבודה, כמו במקרה של הקומביינים תחנת תפוחי אדמה היא קודם כל מכונות שעשויות מברזל, מנועים, שרשראות, ברוקמות, גונדולות, מלגזות, זה ריח מסוים ורעש מסוים, זה לחץ ואנשים צועקים, זו עבודה שחורה במלוא מובן המילה, בתור ילד קטן הייתי מגיע ומתרשם מהמקום, זו הייתה גאווה כלשהי שלאבא שלי יש את הדבר הזה, שלא החזיק יותר מדי, כי כמה זמן יכולה להחזיק שותפות בין אנשים שאין להם אמון גם בילדים שלהם, אבא תמיד אמר לי על שותפויות ש”אם שותף היה דבר טוב אלוהים היה לוקח שניים”, למרות זאת הפרידה מהשותף נעשתה בידידות ולימים השם “ויקי” הפך להיות מה שהיה פעם השם “שלמה שרון”.
כשאבא היה צעיר הוא עבד אצל חקלאי מכפר סבא בשם שוסטר, לשוסטר הייתה חצר מסודרת של כלים(הכוונה לכלים שנרתמים לטרקטורים), ואבא שם לעצמו למטרה שיום אחד תהיה לו חצר כזו – לכן שיום אחד הוא נפגש ברחוב במתווך נדל”ן שאמר לו שיש משק למכירה בעדנים אבא סגר איתו על מחיר על המקום ורק אז הלך להשיג את הכסף ולשכנע את האשה – אמא שלי קיבלה הודעה שהיא עוברת דירה לאחר מעשה, הטענות שלה הושתקו בצעקות ש”אני זה שצריך לפרנס אותך אז את תעברי לאן שאני אומר”, אמא שלי אישה צנועה שלא אוהבת שינויים אבל מסתגלת בקלות, אבא אומר שכשהוא מחליף לה רכב היא לא מסכימה אף פעם להיפרד מהישן אבל מתרגלת מהר מאוד לחדש, לא קל להיות אישה של חקלאי, אלה לא אנשים שפויים.
כדי לממן את הקנייה אבא לקח הלוואה, התכנית להחזיר אותה הייתה על ידי בנייה של בית קירור וקנייה של מיכלים, מה שאומר שאתה לא חייב לשווק את התפחי-אדמה בעונת ההוצאה(שבה בדרך כלל המחיר נמוך כי כולם מוכרים באותו זמן), אלא יכול לחכות ולמכור אותם כשהמחיר עולה, אבא לקח את כל האסימונים של החיים שלו והימר על תפוחי אדמה.
וזה השתלם, הוא היה מוציא תפוחי אדמה, שם אותם במקרר ומחכה, ושנה אחת היה חוסר בתפוחי אדמה והמחיר קפץ, חקלאי יכל לקבל 2.5 שקל לקילו ובאותה שנה הוא החזיר את כל ההלוואות שלו.
עם השנים הלכה וירדה היוקרה של ענף התפחי-אדמה, בעשור הראשון של שנות ה2000 התחיל ייצוא מסיבי למערב אירופה שגרם להגדלה ענקית של שטחי הגידול, וכמו שקרה בענפים רבים אחרים בשלב מסוים מדינות אחרות לקחו את השוק של הייצוא הישראלי ונוצר עומס גדול על השוק המקומי, כולל מלחמת מחירים עקובה מדם שהביאה לגל כואב של פשיטות רגל של תחנות וחקלאים, בתי האריזה שהיו בעבר החלק החזק בשרשרת הייצור שהכתיב את המחיר והרוויח על חשבון המגדלים והסיטונאים הפכו לעכברים מול הכוח הגדול החדש – רשתות השיווק, שלמה שרון בנה בניינים בתל אביב והתחנה שלו שמנוהלת על ידי בנו שרדה בשוק התחרותי ומשגשגת עד היום.
ואבא, שעם השנים החליף את כובד המשקל של העסק לגידול בטטות, מנסה להפסיק לגדל תפחי-אדמה, כל שנה אחרי עונת ההוצאה המלחיצה הוא נשבע לי “לקחתי חיסון נגד גידול תפחי-אדמה”, הוא לא מאוד סנטימנטלי וכבר נגמל מהרבה גידולים אחרים שהגדירו אותו, כותנה, עגבניות תעשייה, אפילו בוטנים וגזר, אבל יש משהו בתפוחי אדמה שמקשה עליו לשחרר והוא מוצא את עצמו מוכר משאית משאית לסוחרים מחברון ומשכם שקונים סחורה לא שטופה, אין בזה הרבה כסף ואין לו תחנה, האמת שיש לו, יום אחד הוא כנראה הרגיש עמדת חולשה במסחר והשקיע הרבה כסף במערך מיון שאף פעם לא עבד, “אם אתה מפעיל את המערך יש בזה הרבה כסף, אבל איפה יש לי זמן להתעסק בזה, עדיף להתעסק בבטטות”, אולי הזמן עצר אותו, אם זה היה תלוי בו הוא היה מגדל עוד אלף דונם ומפעיל את המערך, אבל הגיל סימן לו להרגיע, זה שינוי תודעה כלשהו מחיים של טירוף בלתי פוסק לתחושת ביטחון ויציבות(ושעמום), ואולי זה משהו אחר, אולי הוא פשוט פוחד שיהיה מחיר בדיוק בשנה שהוא לא גידל, אז הוא לא יוצא לגמרי מהמשחק, הוא מתקשר לסוכן הזרעים שמוליק מהמשביר ואומר לו שישמור לו 100 טון, בינתיים התפתחה מערכת מכסות חדשה של יבואני הזרעים, אחר כך הוא מבטל הכל, מספר לכולם שהוא לא יגדל יותר תפחי-אדמה, שמואל כבר מתורגל, זה קרה בעבר, הוא יודע שזה נזיל, אחרי כמה ימים הוא קורא לו וסוגר 50 טון, 200 דונם, זה לא סוף העולם, “אני מטומטם” הוא אומר “מה אני אעשה”.
