צפיתי בסרט “אנשים שהם לא אני” של הבימאית הדס בן ארויה, הסרט מציג בצורה כנה עד כאב חיים של צעירה במרכז תל אביב.

הצפייה בסרט לא הייתה לי בדיוק מהנה, הדמויות עוררו בי סלידה דווקא בגלל שהן כל כך אמיתיות, הסרט מציג את המציאות התל אביבית במלוא עליבותה המפוארת.

המיתוס של תל אביב כעיר מגניבה וחיה הוא שריד לעבר, תל אביב זו עיר משעממת להחריד, שמשמרת מראית עין של כיף וצחוקים וחברים וסקס, הכל שטויות, אנשים בתל אביב הם תפאורה בלבד, אין אינטראקציה בעיר הזו, הולכים לים, מעשנים פייסל עם חברים, הולכים לבר, מעשנים פייסל עם חברים, הולכים לחברים, מעשנים פייסל עם חברים וכו…

תשאלו למה אני מאשים את העולם?, זאת אשמתי, אני לא מתנהג נכון, לא הולך למקומות הנכונים גם אני חשבתי דברים כאלה, ואתה הולך ומתאמץ להיכנס לקטע וליהנות ומנסה ללכת לכל מיני מקומות ופעילויות ולהיפגש עם כל מיני אנשים.

ואז בסוף מה אתה מבין? שזה בעצם המעגל שמחזיק את כל המקומות שאתה הולך אליהם, כולם מתאמצים להשתפר כדי ליהנות!, לא נהנים ומנסים להשתפר עוד.

אם אתה מבין כמה זה מטומטם להתאמץ ליהנות אתה יכול ליהנות באמת, לשבת עם חברים שלך ולא לנסות ליצור אינטראקציה במקום שלא מעודד אינטראקציה.

ואז אתה מבין גם איפה אתה נמצא, אתה מבין שבזמן שלא הרגשת שעשית כלום בעצם אתה היית היצאן הזה שאתה רואה עכשיו מהצד מבלה כל ערב ונהנה עם חברים, יש פער ענק בין מה שאתה עושה לאיך זה נראה מהצד.

הרי איך פועל מעגל האינטראקציה? הוא סובב סביב משהו, סביב תנועה, עניין משותף, קודם אתה מתעניין במשהו ואז אתה משתף אותו עם אחרים שמתעניינים גם וזה מפרה אותך ויוצר כיף.

בתל אביב אתה מגיע ורואה אווירה טובה, אנשים יפים, עיצובים גאוניים, אוכל טוב, שירות ,נימוס ואתה מחכה לניצוץ, אבל אין, זה נשאר על אותו גל, זאת עיר שיש בה את כל המרכיבים לסצנת מוזיקה, אומנות, ריקודים וכמעט כל דבר בעצם אבל זה אף פעם לא מתחבר ולא מתפרץ.

ממני באופן אישי זה מוציא דברים רעים, אתה נכנס למקום שיש בו הכל, מקום יפה, מוזיקה, אנשים, סמים כאלה ואחרים וכלום, לא קורה שם כלום, לא משנה איך תתלבש או תראה ומה תעשה שם, לאף אחד לא אכפת, זה גורם לך לרצות לבזות את המקום, אבל לא משנה כמה תגזים ותסלים את המצב לא תסחוט מאף אחד תגובה, אין רגש.

ככל שאתה רואה תל אביביים יותר ותיקים זה חזק יותר אצלם, אתה יכול לראות אנשים שמתווכחים על הנושא החם ביותר בעולם באדישות וחוסר חשק ואתה לא קולט למה הם בכלל טורחים?.

אני לא אומר את זה לרעה, היופי בתל אביב זה שלאף אחד לא אכפת, אף אחד פה לא נרדף, אתה יכול באמת חיצונית להיות מי שתרצה.

זה חופש מזן מאוד מסוים

בסוף מה זאת עיר? מקום לגור, ואני אכן גר, המקום קטן ואפשר לנסוע באופניים שזה תענוג, והרבה חברים גרים באיזור, בסוף מעבירים את הימים, יש מה שאתה רוצה במרחק יריקה והכל סופר מקצועי, המקצועיות היא מה שאתה מקבל במקום השכונתיות.

מקצועיות, הכל באיכות מעולה בעד כסף גדול, ו-וואלה שווה, ה-כ-ל זה כסף, איך שאתה מגיע לעיר הזו אתה מתחיל לחשוב על כסף, על מה להוציא אותו, כמה יש לכל אחד ובעיקר איך להשיג אותו.

אם תשאלו אותי היחידים שנותנים תמורה אמיתית לכסף בתל אביב אלה ההומלסים והנרקומנים, הם היחידים שיתנו לך את האותנטיות שאין לאחרים, ראיתי מלא אנשים עומדים לחוצים וממהרים ברמזור באבן גבירול ולידם הומלס שנראה כמו גנדלף מחטט עמוק בפח עם חיוך ענק.

לאט לאט אתה הופך לרובוט הצרכן החרדתי הבודד, הקלישאה הזו של פייט קלאב ורקווויאם לחלום, כל היום לחוץ, נהיה מטומטם, חושב על כסף ומין, מפחד שלא תשיג אותם, נלחץ, מעשן, רואה חבר, שותה, הולך לישון, קם הולך לבית קפה, חושב על כסף, חושב על מין.
חיה במצקה תמידית שחושבת על הישרדות – כסף ומין כסף ומין.

מה כבר יכול לצאת ממך במצב כזה? לבזבז כסף ולשנוא מין.

תל אביב הופכת גברים לאימפוטנטים, התרבות הישראלית והעירונית לא הולכות טוב ביחד.

יש פה ניסיון לקחת מדינה שמרנית וקטנה שכולם מכירים את כולם ולהציג אותה כאיזה מקום של סקס חופשי וסטוצים, לעשות אמריקניזציה של הסקס, הפער הזה יוצר הרבה מהאווירה הלא בריאה, והרבה ממנה נובעת מכך שרוב הישראלים טיילו בחו”ל וראו מציאות מינית אחרת שלא אפשרית כאן.

בגלל שאי אפשר לעשות סטוצים נוצרה תופעה בזויה של סקס ניחומים כזה, מין “טוב היה חרא אז נשכב”, או, “טוב לא נתראה יותר אז בוא נעשה את מה שלשמו התכנסנו”, זה פשוט יותר לשכב עם מישהו שלא מוצא חן בעיניך מאשר לנהל מערכת יחסים עכשיו, למי באמת יש זמן לזה?, אם אני מרגיש כאן נאנס ומוטרד אני לא רוצה לדעת מה נשים מרגישות.

בעולם עם פורנו אין באמת מקום לסקס שהוא סתם אוננות הדדית, חבל על הזמן

אי אפשר באמת להכיר אדם בזמן קצר, ובגלל שהתנאים בתל אביב לאינטראקציה הם רעים הרבה מהאינטראקציות הן מאולצות מכיוון והמכנה המשותף הוא כלום, נפגשנו עת עשינו כלום, והמשכנו לבלות את זמננו בעשיית כלום, כששני אנשים נפגשים בתל אביב מתחיל לרוץ לאחור שעון החול הקצר מאוד עד שימאס להם אחד מהשני.

מהו הכלום? הכלום היא הצריכה, הו הצריכה, מלכת חיינו החברתיים הבלתי מעורערת, בירות, צ’ייסרים, פייסלים, אוכל ומה שיכול להיכנס לגוף בערב עד השורד האחרון – בילוי ספציפי ששמו בישראל צריכה.

הסוואת החרדה המושלמת, ששומרת אותך על רמת חיים כזו שיכולה להחזיק בירידה קטנה וקבועה כל הזמן, אתה כל כך שונא אותה אבל יש בה משהו מנחם כל כך, איך היא עוטפת אותך לאט וגורמת לך לשנוא ולאהוב את החיים שלך בו זמנית, היא כל כך מיותרת, אבל כל כך נדרשת, הכיוון למטה.

למרות האמור לעיל, לא יהיה ראוי להאשים את נקודת האור בחיים העגומים שהיא מופיעה בהם, היא רק חלק אחד מאורח חיים שבלעדיה לא יכל להתקיים.

אחרי שנרגעתי מהריאליזם הקשה של הסרט התמלאתי הערכה לבחורה שעשתה אותו, דרוש כל כך הרבה אומץ וכישרון כדי להציג את המציאות הפשוטה.

הבועה התל אביבית כמו כל בועה תמיד מתנפחת ומתפוצצת, הסרט הזה הוא המחט שפיצצה את הבועה התורנית, החתיכות פזורות על הרצפה. עכשיו יגיעו אלו שיאספו אותם וינפחו אותה מחדש, יכול להיות נחמד, אני לא נשאר לראות.

חבל שאין כאן שום מקום אחר