(נכתב בהשראת הספר “נדודים” של הרמן הסה בתרגום של יהודה עמיחי)

אני אוחז חזק בנדודים ולא רוצה לעזוב
הרי הם אלו שבנו אותי והביאו אותי לכאן
כמו הורים שמוסרים את ילדם בחופתו

הנדודים מלמדים אותך לעזוב,
הם לא מלמדים אותך איך לעזוב אותם.

הרי לעזוב את הנדודים, זה להתיישב ולהשריש
וזו הפרידה הכואבת מכולם

זו פרידה מהפוטנציאל להרגיש את הכל
בשביל הזכות לבחור במשהו.

דומה למהמר על שולחן, קשה לקום בזמן
רק הפוך
צריך ללמוד להמשיך לשבת.

אתה פוגש הזדמנות
קח אותה מטומטם
למה אתה אוהב לסבול?

לא התכוונתי להיכנס לזה
אבל עכשיו האם אני בכלל יכול להשתנות?

מה זה נדודים?
זה לקום בבוקר מיואש ולמצוא סיבה לחיות כדי שתוכל לעזוב גם אותה
זה להתחבר עם אנשים מהר ולעזוב אותם באותה מהירות
להשאיר אהבות בדרך כמו מפת פירורים שתחזיר אותך הביתה יום אחד

זה מה שאני רוצה וצריך ואיך שאני אוהב כאן ועכשיו

זה תמיד לב שבור, כל פעם שאתה עוזב, ותבלין של געגוע על כל מה שקורה

זה לשמור על אהבת אדם וסקרנות אינסופית
ולפגוש נשמות נדיבות שלא היית פוגש לעולם
לעזאזל
אם לא אוכל להיות נווד לפחות אהיה מארח

בלי בית אין טעם לנדודים