“בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה”, אומר השיר שכולו עוסק בהדחקה. את הציונית רודפת הנכבה ותמיד תרדוף אותה כי הצל והגוף הם אחד, ואת האנושות רודף משבר האקלים – בסוף כל משפט, בסוף כל ביס, בסוף כל גיהוץ של האשראי, בסוף כל יום עבודה, כל תכנית בנטפליקס, בסוף אנחנו הורסים את הכדור

*

עשר השנים האחרונות היו שנים של הדחקה, מעבר להדחקה, זו הייתה תצוגה מאלפת של הפער בין מודעות לפעולה קולקטיבית, אנחנו יודעים שאנחנו צריכים לשנות את אורחות חיינו אבל לא יכולים, הכוח שלנו כפרטים בודדים נכשל – גילינו שאנחנו סמרטוטים.

*

החופש הפסיד, ההתחממות הגלובלית היא עובדה ואין יותר מה לשכנע אנשים שהיא קורית, בסופו של דבר יטפלו “בה”, המרכאוץ כי יטפלו בנו. השאלה היא איך ישנו את החברה האנושית, האם מספיק לשחרר את המידע ובני האדם יעשו את הדבר הנכון? לא. הם ירצו, לא יצליחו ויחיו עם האשמה, הכוח שמסובב את העולם.

*

משטר הקורונה קיים בשם האקולוגיה של בריאות הציבור, כל העולם בחר בערך באותן שיטות התמודדות – הפחדה, סגר ופיצוי כלכלי של האוכלוסייה, מינונים שונים אבל עקרון דומה וזה עבר בשקט, אנשים בסך הכל מקבלים את הצרכים שלהם וגם האליטות בינתיים מסתדרות.

*

הפסקת הטיסות, שהיא אחת מפעולות הדגל של תקופת הקורונה,היא דוגמה טובה כי גם משבר האקלים ידרוש לחדול מלשרוף דלק מטוסים, ואנחנו יודעים את זה כבר שנים אבל טוב מדי לטוס. בקרוב יותר או פחות יגיע אסון חדש שיתחיל בהלה לגבי האקלים, שהבסיס הרגשי והעובדתי שלה כבר קיימים, משטרים בעולם יקחו בשבילנו את ההחלטות הקשות – הם יגבילו את הטיסות, את צריכת הבשר, את הדלק והאנרגיה, מה שצריך. היעילות תנצח את זכויות הפרט בכל מקום שהקונפליקט הזה ייבחן, התנגדות היא אופציה מוגבלת כי humanity is too big to fail, האם תתנגדו להציל את כדוה”א? כולם יצטרכו לעלות על לרכבת, כי שדות התעופה יהיו סגורים.