אני בתקופה כזו של מחשבות על העולם, ואני לא רוצה לכתוב על זה.
למה להעסיק אנשים עם המחשבות המחורבנות האלה? למה להיות פוליטי? הרי זאת תקופה וזה יעבור, עוד מעט יהיו לי דברים טובים לכתוב, דברים משמחים, צריך להתאפק.
יש מין סטיגמה כזו שכותבים רק מדיכאון, “האמן המיוסר” קוראים לזה, מהניסיון שלי כשאתה מדוכא אתה כותב הרבה חרא של מישהו שמאוהב בעצמו וחושב העיקר שכל העולם מטומטם.
החלטתי הפעם לא להילחם ברגשות ובמחשבות האלה, לתת להן לבוא ולהבין שזו תקופה, שאם אני אנסה להתנגד אני פשוט אחמיר את המצב, לא צריך להפוך כל עצב לדיכאון, לא אכעס על עצמי על איך שאני מרגיש.
אבל אני לא רוצה להוציא את זה, אני לא רוצה לשתף עצב.
וזאת בעצם אחת המחלות שלנו לא? אנחנו שומרים את הדברים הרעים אצלנו בפנים, ואז איך הם יעברו?
הרי לא ככה ההשראה עובדת, ההשראה רוצה שתוציא ותכניס, שתהיה זרימה, רק שאתה לא מוציא נוצר תסכול וזה יוצא מגעיל ולא נעים לשמוע.
ומה זה משנה בכלל אם אכתוב או לא, או איך אנשים ירגישו לגבי זה? האם זה ישנה את המציאות? המציאות תמשיך גם ככה, ילדים ימשיכו להיהרג בסוריה, יהודים וערבים ימשיכו לשנוא אחד את השני, גם הילדים שלי ילכו לצבא ופוליטיקאים ימשיכו למכור את העמים שלהם בשביל אינטרסים אישיים.
ארצות הברית ורוסיה מכוונות טילים אטומיים על כל העולם וככה שומרים על השלום, כולם מפחדים מכולם וכולם רק רוצים לחיות, אז הם מכוונים אחד על השני אקדחים ומתאבדים ביחד.
בינתיים הכדור מתחמם…
כולנו אסירים של ההיסטוריה
אני לא עשיתי כלום לאף אחד, אני רק רוצה לחיות, למה אני צריך לפחד?
יש כאלה שמקבלים ירושה של דירה, ויש כאלה שמקבלים בירושה מלחמה.
עכשיו מה אני עושה עם מה שקיבלתי?
סחבתי את זה בפנים כל כך הרבה, את חוסר האונים של האזרח הקטן.
לילה אחד נשברתי ובכיתי, בכיתי אולי שעה כי זה עולם מחורבן, הסתובבתי בתל אביב בשעת הזריחה ונתתי לזה לצאת, הרגשתי כל כך טוב, זאת פעולת המחאה הכי טובה שאי פעם ביצעתי.
כשסיימתי העיניים שלי היו כל כך נקיות, שראיתי כמה העולם יפה.
