הנאום של אמסלם בכנסת אתמול בצגובה למחאה הוא קלאסיקה מזרחית-אשכנזית(המתנה שלא מפסיקה לתת).

בסוף הנאום עובר במליאה יוראי להב הרצנו מיש עתיד, שקפץ באותו יום על שולחן, ואמסלם עוקץ אותו על כך שזה לא נחשב לסגנון אלים לעומת סגנון הדיבור של אמסלם, התשובה של הרצנו מעניינית: “אנחנו לא מפחדים ממך”! הוא מטיח באמסלם, על מה זה מעיד באמת? על זה שהרצנו(נשמע רומני), כן מפחד מאמסלם(אין צורך לציין), הוא מפחד ממזרחים ואולי כמו אשכנזים אחרים הוא הרגיש מאוים מהם בילדותו, אבל הוא לא רוצה לפחד, הוא מתבייש שהוא מפחד והוא לא רוצה להודות שהוא מפחד.

מטאפורית הקפיצה של הרצנו מעל השולחן מעידה על חוסר הרגש שבהתנהגות ה”אשכנזית”(לא מדובר כמובן על כל האשכנזים מול כל המזרחים אלא על ישראלים מבית שמזדהים עם האתוס הציוני המשכיל אל מול אלה שמרגישים מודרים ממנו, שומעי אייל גולן אל מול שומעי אסף אמדורסקי, דנה ברגר, מצביעי יש עתיד אל מול מצביעי ליכוד וכו… ), לא משנה איזה התנהגות תתרחש פיזית בעולם האמיתי על ידי “אשכנזי”, היא לא תיתפס עת ידו כאלימה, גם כשלהב הרצנו קופץ מעל השולחן ורץ לעבר שמחה רוטמן כאחוז טירוף, ברור לו עצמו שהוא לא מסוגל לאלימות,  בפני עצמו הוא קורבן של אלימות ולעולם לא תוקף אלא רק מגיב, אותו דבר זו התפיסה העצמית של המפגינים – לא משנה באיזה פעולות תוקפניות כלפי חוץ הם ישתמשו, כחסימת כבישים, קריאה למרד ואלימות וכו… הם לא יכולים לדמיין שמישהו יכול לתפוס אותם כמאיימים. זה לא נובע מרוע אלא עקב האופי המאופק של התרבות האשכנזית, בתוך עצמם הם יודעים שאין בהם את היכולת האישית לתקוף באלימות פיזית וזה מתסכל אותם עקב אינספור חוויות בריונות שם עברו בחייהם במפגש התרבותי במקרים בהם מזרחים מסוימים ניצלו את האימפוטנטיות האינדיבידואלית שלהם, לכן הם עיוורים לאלימות העדרית שהם מפעילים כקבוצה, טייס בחיל האוויר שמטיל פצצה למשל הוא לא אלים כמו מג”בניק שמרביץ באלה; פקיד בריאות הציבור שמטיל תו ירוק הוא לא אלים כמו מי שלא לובש מסיכה בתיאטרון; ללחוץ על כפתור ולחתום על מסמך זה לא אלים.

אמסלם האשים את המפגינים שהם נוסעים במרצדסים ולובשים רולקסים, והתגובה בעיתונות וברשת(שזוהתה על ידי הקומיסאר הפוליטי תומך אפליית וסגרי הקורונה, בעל סניף גפאניקה בקניון g,  אלדד סיטבון, הידוע בכינויו בטוויטר, “מואיז הקטן”) הייתה להצביע על צביעותו של אמסלם, שעונד שעון יקר, האמת היא שההאשמה מוכיחה את בורותו של אמסלם בנבכי התרבות האשכנזית, רולקס ומרצדס נפוצים באופקים ובסכנין, לא בהוד השרון ורמת אביב, כאשר מזרחי מתעשר(ממסחר או יזמות נדל”ן) הוא נוטה לעבר סמלי סטטוס כשעון ורכב יקר, שעליהם הוא אולי חלם כילד עני, הוא וסביבתו תופסים את ההצלחה הכלכלית ככזו שהגיעה בזכות ורואים בה סמל לכח קהילתי, “מישהו מאיתנו הצליח”. בקהילות שמרגישות חסרות אונים אל מול הממסד זה מחזק לדעת שיש מישהו כמוך שאולי יוכל לעזור לך יום אחד.

אצל אשכנזים, שנולדו לקיום נוח, המצב שונה, העיסוק הוא בשימור הסטטוס, במגננה מפני אלו ששונאים אותך רק מפני שנולדת לקהילה חזקה ובאופן טבעי רוצים את מה שיש לך, והכלי החשוב ביותר הוא דווקא להכחיש את הכסף, לא להציג אותו לראווה אלא לשמור על צניעות כלפי חוץ, stealth is wealth, כמו שאומר המשפט.

האשכנזים הצעירים והמשכילים מתנכרים לכסף, הם בוחרים להתלבש דווקא בבגדי יד שניה ולאמץ מראה מקועקע של פרחחים, הביטחון האישי שמוטמע בהם דוחף אותם לחפש דברים אחרים כמו שוויון, עיסוק באמנות והשתייכות לקהילה בינלאומית , לכן גם הזעם כלפי דבריו, ההאשמה שהם עשירים היא פגיעה בדיוק במקום שהם לא רצו להיות, בלב העניין.

אשכנזי שהתעשר(אקסיט בהייטק) לא יקנה מרצדס, אם הוא יקנה רכב הוא יקנה טיוטה(“אמין”) או במקרה החריג טסלה(נחשב לסמל סטטוס, אבל גם משדר “דאגה לסביבה”), אבל לרוב הכסף ישמש לביצור בטחונו האישי בתוך קהילה סגורה, בה יוכל לגדל את חייו במקום מוגן מהג’ונגל שבחוץ, בו מנסים להפוך את המדינה שלו ובמובנים רבים את כל העולם, למקום ברברי ולא דמוקרטי, שאלה מילים נרדפות ללא אירופאי.

אמסלם יכל אולי להימנע מהטעות אם היה מקשיב למילים של השיר ב.מ.וו שחורה שזאב נחמה כתב בדיוק על העניין, אבל הוא בטח מתבייש להקשיב למילים כי מישהו שכנע אותי שזה מעשה אשכנזי, או שהמוזיקה השמחה שבאה להסוות את הכאב שמצוי בשיר הזה גרמה לו פשוט לרקוד. במשך אלפיים שנה בגלות היהודים משלל הקהילות ידעו שהם שונים, אבל שאין להם חבר יותר טוב בעולם מהאשכנזי, החרדי, הספרדי וכו… בארץ הכאב של קיבוץ הגלויות ואיבוד התרבות המקורית לוחץ מדי על הפצעים, ונדמה לנו שאנחנו אויבים.

נכתב על ידי בן למזרחי משתכנז ואשכנזיה מתמזרחת