(כל הכתוב פה בלי זלזול ברעיון של התחשבות אמיתית ברגשות הזולת)
באיזה ארוחת שישי בתקופה של שיא התקפי החרדה שלי התפרצתי על אחי על כך שהוא דיבר על המוות או איזה נושא שהיווה בשבילי טריגר לחרדה.
“אולי תתחשב בי?” הטחתי בו מתוך תחושה שהוא לא מבין ולא נותן את המשמעות הראויה למצב שלי.
“אתה חושב שרק לך יש פחדים?” הוא ענה לי בכעס
זה היה מהמקרים הנדירים בחיים שאתה מבין שאתה טועה והאדם מולך צודק
לפני שההתקפים התפרצו לא ידעתי חולשה מהי, ולכן לא יכולתי לדמיין איך נראה עולמם הפנימי של אנשים אחרים, גם אני הרי נראיתי מבחוץ נורמלי לגמרי
הבנתי שהדרך למציאת שקט היא לא על ידי סתימת פיות של אחרים, אמנם הייתי צריך סביבה נטולת גירויים כדי להחלים, אבל הייתי צריך גם גישה לגירויים כדי להתחיל להתחזק
הדרך הטובה ביותר לפתח חרדה היא לחיות בבועה, לשחק בהתחמקות.
המטרה שלי הייתה ונשארה, מחיקת כל הטריגרים, לא הפיכתם לקדושים, הרי גם לדתיים יש טריגרים, כשהם חושבים על חזיר או חילול שבת.
קבלת העולם בזרימה
לא חסימת הרגשות אלא שחרורם
תגובה טבעית ומיידית במקום מושהית ומודחקת.
אם אתה ער ביום אתה יכול לישון בלילה
